ספר בראשית מגולל את סיפור הדרמה בין יוסף לאחיו: שנים אחרי שמכרו את יוסף, אֶחיו יורדים למצרים כדי לקנות שם אוכל, בַמקום שבו אחיהם החכם היה היחיד שהתכונן לרעב הצפוי. הוא מזהה אותם ומגלה חשדנות כלפי כוונותיהם. כדי להוכיח שאינם מרגלים, הם נדרשים להשאיר במצרים את אחד מהם, כבן ערובה לכך שאחיהם הקטן בנימין יבוא איתם בפעם הבאה. אף שלכאורה אין קשר ישיר בין חטאם הקדמון לצרה הנוכחית, האחים בכל זאת מזהים את הקשר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".
במציאות האנושית פעמים רבות חטא קדמון גורם למציאות רעה עכשווית, ולמרות זאת למעורבים בדבר חסרה תבונת אחי יוסף, והם אינם מכירים בקשר. ההוויה הישראלית הנוכחית היא דוגמה לכך: ראש ממשלת ישראל מואשם בעבירות פליליות קשות, ובמקום לקבל על עצמו בענווה את הצורך להיאבק על חפותו בבית המשפט, הוא לא רק מאשים בהתנכלות את כל מערכות אכיפת החוק, אלא גם מתבצר בכיסאו, חוטף את המדינה כולה כבת ערובה ומתמקח על תנאי השחרור.

השאלה הגדולה היא מדוע חלק גדול בציבור מוכן לקבל את ההתנהלות הזאת. קל מדי לפטור את הדברים בהערצה עיוורת. הסיבה קשורה גם לתחושתם של רבים שהמאשימים אינם באים לדיון בידיים נקיות, והם מנצלים את הסיטואציה הקשה כדי לבוא איתם חשבון.
אכן, דווקא בתיקי נתניהו נראה שמערכות אכיפת החוק נהגו בזהירות רבה. אבל הפרקליטות נושאת מאחוריה גיבנת של שאלות קשות שעד היום לא קיבלו תשובות מספקות: כתבי האישום שהופיעו נגד אישים שונים בדיוק כשהם עמדו לקבל תפקידים הקשורים לאכיפת החוק (יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפאל איתן, רובי ריבלין), ולימים נגוזו כלעומת שבאו; פרשת רות דוד; פרשת מאיה פורמן (הפתולוגית שהעלתה תהיות על הרשעת רומן זדורוב ונרדפה על ידי הפרקליטות); המאבק נגד נציבות בעלת סמכות לבקר את מחדלי הפרקליטות עצמם. יכול להיות שלכל אחת מהפרשיות הללו יש הסבר טוב, אבל צירופן יחד מציב סימן שאלה גדול, מה גם שלא זכינו עד היום לשמוע את אותן תשובות טובות.
על כפות המאזניים עומדות שתי סכנות לאובדן האמון הציבורי במי שאמורים לשרתו: מצד אחד – אם יצליח נתניהו להתסיס את הציבור נגד אישומו, ובבוא היום אולי גם נגד הרשעתו, ייווצר תקדים מסוכן שלפיו כל מושחת פוליטי פופולרי יוכל לקחת איתו את המדינה ואת הסדר הציבורי שלה כבני ערובה להצלה מן הדין. אבל גם מן הצד השני – אם יצליחו מערכות אכיפת החוק להרשיע את נתניהו ולהענישו, בלי שיתבררו השאלות העומדות לפתחן, יקטן עוד יותר האמון הבעייתי שרוחש להן חלק ניכר מהציבור, והתשלום יוגש לפירעון גם בתיקים הבאים.
יש צורך אפוא בפעולה מקבילה: את נתניהו צריך להעמיד לדין, בלא מורא ובלא משוא פנים. לכל היותר, אפשר להגיע איתו לעסקת טיעון או חנינה – רק בטרם משפט, ולא אחרי הרשעה – שבהן יפרוש מהחיים הציבוריים בלי דיון משפטי ענייני בתיקיו, ובהתניית המהלך בכך שלא יעז גם בעתיד להסית את הציבור נגד העוול שכביכול נעשה לו. זהו ויתור מסוים, אבל ראוי בנסיבות העניין. ספק אם ישמש תקדים שלילי לאחרים, כי בסופו של דבר שום איש ציבור לא שש לפרוש מתפקידו בבושת פנים כמקבל חנינה, שפירושה הודאה בעבירות המיוחסות.
אבל גם הפרקליטות ומערכת המשפט זקוקות לניעור. מצבור השאלות שעלו בשנים האחרונות מחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את הנעשה בפרקליטות, ובמקרה הצורך גם תדאג למיצוי הדין. מערכת המשפט צריכה להפנים את הטעות שבמילוי התפקיד הציבורי החיוני של בג"ץ על ידי הערכאה העליונה של מערכת המשפט הכללית. כי ברגע שבג"ץ מקבל דימוי אידאולוגי־פוליטי מסוים, הנזק זולג בהכרח גם למידת האמון בהליכים המשפטיים הרגילים של אותה מערכת, במיוחד בבואה לדון אישים פוליטיים. יש אפוא צורך בבית משפט נפרד לחוקה שבו לא ישבו רק משפטנים, שהרי השאלות הנידונות שם אינן רק משפטיות, אלא בחירי האומה מכל התחומים – מעין "בית לורדים" ישראלי – והם שיכריעו, תוך קבלת אמון גבוה בהרבה מזה שמקבל היום בג"ץ.