אם כבר להיתקע במעלית, לפחות שתהיה כימיה בין הקורבנות

השעה: חמש וחצי אחר הצהריים. הנוסעים: ריקי מקומה שבע, מיכל בתה בת השש, בחור צעיר שלא הכרתי, אבל לדעתי לא גר בבניין, ועבדכם הנאמן. זו התחילה כמו עוד נסיעה רגילה, אם אפשר להגיד את זה על הריבוע המתכתי שנקרא מעלית. שום רמז למה שעתיד לקרות עוד לא הופיע.

את הקומות הראשונות צלחנו די בקלות, והדברים התנהלו כהרגלם: שתקנו במבוכה בעודנו עומדים קרוב מדי זה לזה, מיכל ניג'סה לאמא שלה שהיא רוצה חטיף וריקי מצידה התעלמה ממנה באופן ששמור רק לילד רביעי. ואז זה קרה: רעש חריקה נשמע באוזנינו והמעלית נעצרה בפתאומיות. מיכל כמעט נפלה וריקי אחזה בה ופלטה ברוך את המילה המרגיעה "סמאללה". נתקענו.

ניכר היה שהבחור הצעיר לחוץ. הוא אחז במעקה המעלית שמתחת למראה בחוזקה ובמקביל ניסה לשדר ביטחון מופרז. ידעתי שבפנים הוא מפוחד לאללה כי גם אני מאלה שכשהם חוששים רצח הם מוציאים את נוצות הטווס. ייאמר לזכותי שאני הראשון שתפס יוזמה וניסה לתפעל את המצב: ניגשתי לכפתור האזעקה ולחצתי עליו יותר חזק ממה שלפיד לוחץ על גנץ לא להקים ממשלת אחדות.

כשסמי הכבאי יגיע

זה השלב שבו אתה מתחיל לקרוא כל דבר שכתוב איפשהו במעלית, מדובר בתוצרת חברת שינדלר, אם תהיתם. ניסיתי להקליל את האווירה, ואמרתי לחבר'ה שאפשר להירגע, אנחנו רשימת שינדלר 2 והוא דווקא בקטע של להציל יהודים. הבדיחה פחות עבדה. מיכל התחילה לבכות. ריקי מיהרה להרגיע אותה ובה בעת דפקה לי מבט שרומז שעדיף להפחית בבדיחות. לחצתי עוד כמה פעמים על כפתור האזעקה, עד שלבסוף מישהו מבחוץ צעק, "מה זה, נתקעתם?". רציתי לענות לו שלא, אנחנו סתם מקליטים יחד שיר חדש של ישי ריבו, אבל נזכרתי במבט של ריקי והחלטתי לוותר. "כן, נתקענו", צעקתי לו בחזרה.

האיש הבטיח לטפל בזה, אמרתי לו שיזדרז כי יש פה ילדה קטנה ואני מתחיל להיות רעב. הבחור הצעיר הלך והחוויר, הרגעתי אותו מיד: אני לא באמת כזה רעב, אבל אם נישאר פה עוד הרבה, צריך להחליט את מי אוכלים ראשון. הוא נתן לי מבט שהזכיר את המבט של ריקי, מה שהפך אותי לבנאדם הכי פחות מקובל במעלית.

"התקשרנו למכבי אש" צעק קול מבחוץ, ואני אמרתי למיכל שעוד מעט היא תפגוש את סמי הכבאי. הילדה הסתכלה עליי במבט שירשה מאימה, ואמרה לי שהיא כבר בת 6, וסמי הכבאי זה לתינוקות. השבתי שמדובר בסדרה חוצת גיל ושגם אני מוצא את עצמי לפעמים שם לי איזה פרק כדי לראות אם אדם פרייס הפירומן יצליח סוף סוף במשימתו לשרוף את פונטי פנדי.

זו ההזדמנות להגיד דבר מה למי שבחר לרשום על מעליות "במקרה של תקלה יש להתקשר למספר טלפון_____": מה הקטע יא אפס, אתה יודע שאין קליטה במעלית, אז למה להתגרות בנו סתם?

חילוץ והצלה

25 דקות חלפו והמצב במעלית החל להחמיר. ריקי החלה לאבד סבלנות ולחצה שוב ושוב על כפתור האזעקה, הבחור הצעיר לא ממש תקשר עם הסביבה ומיכל הקטנה התעלמה מהמצב וחזרה לנג'ס לאמא שלה שהיא רוצה חטיף. ריקי, שקודם לכן אמרה למיכל שהיא תאכל חטיף בבית, הכניסה יד לתיק של הקטנה ושלפה באורח פלא שקית במבה 25 גרם. רעש פתיחת החטיף טלטל את באי הבניין ורסיסים של במבה החלו להתפזר בחלל המעלית. צליל נגיסה, ועוד צליל נגיסה. ניסיתי ליצור קשר עין עם הקטנה שמא תסכים לחלוק איתי במב אחד, אבל מיכל כנראה הכירה את הטריק והסתכלה לרצפה בעודה נוגסת. ריח בוטנים מילא את חלל האף שלי וגרמו לי לרייר בחברת שלושה זרים. שתי דקות עברו, השקית ריקה, לא היו כיבודים. אגב, כאילו שהסיטואציה לא מלחיצה מספיק, לאורך כל ההיתקעות ניצבת מולך מראה שגורמת להבין עד כמה אתה לא בנאדם לצאת איתו למלחמה.

שמענו קולות חילוץ מבחוץ ונערכנו ליציאה. שאלתי את החבר'ה אם הם רוצים להישאר בקשר אחרי האירוע והצעתי בהומור שאולי נוציא חולצות סוף מסלול. שלושת החברים שלי למסע כבר היו עמוק בשלב ההתעלמות מהמוזר הזה שמנסה להצחיק את המצב

32 דקות ו־24 שניות חלפו (לא שבדקתי), עד שמבעד לדלתות המתכת נשמע קול סמכותי שבישר ברוך לא אופייני: "אנחנו מהכיבוי, אל תדאגו, כבר מוציאים אתכם". הבחור הצעיר דפק חיוך שלא ידעתי שהוא מסוגל לו וריקי ליטפה את ראשה של מיכל ואמרה לה – "את גיבורה". לא יודע, מבחינתי אדם שבשעה קשה לא חולק אפילו במב אחד עם בנאדם שגווע ברעב הוא לא גיבור גדול, אבל אולי גדלתי על ערכים אחרים.

שמענו קולות חילוץ מבחוץ ונערכנו ליציאה. שאלתי את החבר'ה אם הם רוצים להישאר בקשר אחרי האירוע והצעתי בהומור שאולי נוציא חולצות סוף מסלול. שלושת החברים שלי למסע כבר היו עמוק בשלב ההתעלמות מהמוזר הזה שמנסה להצחיק את המצב.

אחרי 41 דקות הדלת נפתחה. עטיתי על פניי את מבט משוחרר האנטבה שלי וחיכיתי שריקי, הבחור וההיא שלא מכבדת יצאו מהמעלית. בראשי דמיינתי את קבלת הפנים החמה שמחכה לנו בחוץ, קיוויתי שמלבד אשתי וילדיי הוזמנו גם חברים מתקופות שונות בחיי, שר הכלכלה, ואולי אפילו איזה אומן שיזמר את מיטב שיריו לכבודנו. לצערי קבלת הפנים כללה כבאי משועמם שאמר שהייתה איזו בעיה עם המחשב של המעלית ואת בעלה של ריקי שמהמבט שלה הבין שהיא לא ממש בילתה איתי זמן איכות.

עליתי במדרגות הביתה, פתחתי את הדלת ונכנסתי כמו החיילים האמריקנים שמפתיעים את המשפחה שלהם אחרי שלוש שנים באפגניסטן. שירן שאלה למה התעכבתי, סיפרתי לה שנתקעתי במעלית עם ריקי והילדה שלה ועוד בחור. מהיכרותה השטחית איתי היא מיד אמרה "אני מקווה שלא עשית פאדיחות". פאדיחות? אני? ככה את מכירה אותי? איזה שטויות. תגידי, יש במבה?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il