אתם מחפשים מחנכים טובים לילדכם. הבעיה היא שקשה לדעת מיהו מחנך טוב, כי חינוך אינו מקצוע, ולכן מחנך אינו בעל מקצוע. נאמר שאני אדם שאוהב הרמוניה מוזיקלית. אני לא יכול להעמיד מקהלה ולומר לחבריה: תנו לי הרמוניה. הם יכולים להפיק מנגינה, והמנגינה יכולה להיות הרמונית. אי אפשר לייצר הרמוניה באופן ישיר, בלי חומר גלם. הרמוניה היא תופעה מסֵדר שני; וכמוה החינוך. חִשבו על דמותו של חתול צ'שייר, שאליס פוגשת בארץ הפלאות. כאשר החתול נעלם, נשאר רק החיוך, ואליס מציינת בצדק: כבר ראיתי חתולים בלי חיוך, אבל עוד לא ראיתי חיוך בלי חתול. חינוך טוב הוא תופעה מסדר שני, חיוך שלא יכול להתקיים בלי חתול.
אי אפשר לייצר חינוך טוב באופן ישיר. חִשבו על עצמכם כילדים: אילו רגעים ואירועים היו משמעותיים בעיצוב האישיות שלכם? האם הרגעים הללו היו תוצר של התכוונות חינוכית מיוחדת, של פעילות שיזמו הוריכם ומוריכם מתוך שאיפה לחנך אתכם? הרשו לי להניח שלא. הרב הנזיר, תלמידו הגדול של הרב קוק, סיפר איך פגש את רבו הגדול והתחבר אליו. ראשית ישבו לשוחח על פילוסופיה יוונית. הרב הנזיר לא התרשם במיוחד מהשיחה הזו. ואז פרשו לחדריהם במלון לשנת הלילה. לפנות בוקר שמע הנזיר את הרב קוק קורא בחדרו את פרשת עקידת יצחק: "העקידה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכור לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר… מצאתי לי רב". המאמץ החינוכי הישיר לא השפיע עליו כלל. דווקא המפגש האגבי עם קריאתו של הרב קוק את פרשת העקידה, קריאה שלא התכוון בכלל שישמעוה, הפכה את ליבו של הרב הנזיר לנצח.
חינוך שנעשה באופן אקראי, בדרך אגב, הוא באמת הכי יעיל. הבעיה היא שאי אפשר לבנות על זה שכולנו נשכון בחדרי מלון סמוכים לאלו של הרב קוק. לכן אין מנוס מלחנך באופן מכוון ומודע – אלא שגם אז החינוך הוא תופעה מסדר שני, תוצר של חיים משותפים ופעילות משותפת. השאלה היא מה הפעילות שתוצר הלוואי שלה הוא חינוך; מה המנגינה שהחינוך הוא ההרמוניה שלה; מהו החתול שהחינוך הוא החיוך שלו.
התשובה היהודית היא שיש שני חתולים כאלו: תורה ומצוות. בבית המשפחה, חינוך נוצר מתוך חיים המעוגנים במצוות ההלכה. ההגדרה ההלכתית הבסיסית של מצוות חינוך היא פשוטה: ילד צריך לשמור מצוות גם בילדותו, עוד לפני גיל מצוות. סביב חיי משפחה המתמקדים בה' ובמצוותיו צומחת אישיות בריאה, ערנית ורגישה. בבית הספר, החתול של החינוך הוא לימוד תורה. טיולים, פעילויות חברתיות, סיורי סליחות מגניבים – הכול טוב וחשוב ויפה, אבל לא זה הלחם והחמאה, לא זה המצע שעליו צומחת ההתרחשות החינוכית. בלי מילות התורה שבפרשת העקידה, לא היה מתחולל מפגש הנשמות בין הרב קוק לתלמידו הגדול.
אני נבוך כשאני מגלה מוסדות חינוך דתיים שמתביישים לקרוא לעצמם בשם היהודי העתיק "בית ספר", ובוחרים להסוות עצמם כ"בית חינוך", או איזה כינוי סינתטי אחר. החינוך מתחולל סביב הספר, ואין להתבייש בכך. "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". הכרת התורה כשלעצמה יכולה לרומם ולטהר את הלומד, ועוד יותר מזה, מעשה הלימוד יכול וצריך לרומם אותו. לימוד איננו רק צבירת ידע. כשמתכנסים תלמידים בכיתה אחת עם מוריהם, הם מקימים קהילה לומדת. יש בה יחסי אנוש, התמודדות עם אתגרים אישיים וקבוצתיים, וכל אלו מול התורה ועם התורה, בהדרכתו של המורה.
הערך החינוכי של דרשות והטפות, גם אם הן נעשות ב"שיעור חינוך", הוא בדרך כלל אפס, לכל היותר. המחנך הטוב הוא זה שיודע לטפח קהילת לומדים צומחת ובריאה, סביב לימוד תורה משותף. זה אינו בהכרח המחנך שיודע להרשים הורים במליצות נאות. הרשמת הורים היא כישרון מועיל, אך אין לה שום קשר להצלחה חינוכית. כיוון שהחינוך מתחולל סביב לימוד תורה, המחנך הטוב צריך קודם כול ללמד היטב. אך אין די בזה. איך תדעו מיהו המחנך הטוב? אל תשאלו אותו; שאלו את תלמידיו, וטוב מזה: התבוננו בהם.
המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס אמר שחינוך אינו מילוי מְכל, אלא הבערת שלהבת. ואני חושב שחינוך אינו הבערת שלהבת, אלא העברת שלהבת. התבוננו בתלמידים: אם תראו את עיניהם בוערות באש הנצחית של מסורתנו, דעו שמוריהם ידעו להזמין אותם למרוץ השליחים הנצחי של ההיסטוריה היהודית, ושהם נענו להזמנה הזו. אלו המחנכים שאנו רוצים לילדינו.
