החורף הגיע בשעה טובה, הרדיאטורים שמ־י־ש־ה־ו התבקש להחזיר למקום הצדיקו סוף־סוף את נוכחותם המרגיזה שגורמת למכה הקבועה בזרת שלי, והסוודרים שמיקמתי בשורה הראשונה של ארון הילדים במוצאי סוכות יכולים לחזור לפעילות ולגרום להכפלת מספר הפעלות מכונת הכביסה השבועי. וואו, כמה כביסה זה חורף, נכון?
כשהייתי רווקה החורף היה מביא איתו הבטחה, חלומות על רומנטיות מוגזמת בשילוב ייאוש כרוני. חלום על ערגה לאהוב, על עוגיית שוקולד צ'יפס בכוס שוקו חמה וצפייה משותפת בסרט קיטשי בכיכובם של ג'וליה רוברטס ויו גרנט (יש לי בייביסיטר שלא ידעה מי זה יו גרנט, ולכן היא פוטרה. מי אתם אנשים צעירים כל כך, למה אין לכם קמטים מסביב לעיניים ולמה אתם אצלי בבית).
המציאות הייתה מעט שונה, כמובן. חורפי שנות 1998־2003 הוקדשו לדמעות, לקינוחי אף ולאכילת שקדי מרק בכפית מתוך כוס זכוכית; שלוליות שהרטיבו אותי כשהמתנתי לעוד דייט כושל מחוץ לאחד מסניפי אפרופו, והמון עוגת שוקולד חמה בטעם אכזבה. הייתי רואה לא מעט סרטים, עם עצמי במוצאי שבתות. שמה דיסקמן ושומעת בקולי קולות (מי שלא יודע מה זה דיסקמן מתבקש להפוך ברגע זה דף) וצורחת לכרית: לבדדד על הגגג, שבתות וחגים. אוי יהודית אהובה, את הפסקול של חיי. חייבים חבר בחורף, חייבים. אפילו מהסיבה הפשוטה שזה נותן סיבה לא לצאת מהבית.
אבל אז הגיעו הנישואין והילדים, ואכן סוף־סוף יש סיבה לא לצאת מהבית. בעצם, למי יש כוח לצאת מהבית, ולא חשוב באיזו עונה מעונות השנה. עם בוא הצאצאים, לעונת החורף הצטרפה משאלת לב אחת: רק שלא יהיו חולים.
בשבוע שעבר הוקדש מדור האבות המתוק של מוצש (מדור שעצם קיומו הוא מהפכני ומרגש בעיניי) למחיר שמשלמים כששולחים את הילד לגן ולמחלות שהוא עלול לחזור איתן הביתה. זה היה חמוד ומצחיק, ובמובן לא קטן לא הגיוני. מי אתם, הזוגות שבהם האבא אשכרה מוותר על העבודה ונשאר בבית? הלא מהמפורסמות שכאשר בא תורו של האבא, צפי לקבל על הבוקר במפתן דלתך את חמותך. הלוא מהיותר מפורסמות שברור במקרה שהילד חולה שהגננת תתקשר רק לאמא (גם אחרי ששמתי את המספר שלו ראשון בדף שביקשו למלא בתחילת השנה).
לחורף יש נטייה לא הוגנת להביא מחלות, למרות שהרבה יותר נוח שהם יהיו חולים בקיץ. הרי בקיץ ממילא אין מסגרות וממילא אני רק מחפשת תירוץ לא ללכת עם אבא לטיול שטח בגיא בן סיוט. ברור שעדיף בקיץ: איך אפשר להשוות הקאה לתוך פוך להקאה לתוך שמיכת פיקה? פיקה – לכביסה, זבנג וגמרנו. אבל אחרי שהילדים מקיאים בפוך נדרשת פעילות ספורטיבית שמוציאה קלוריות לפחות כמו שיעור ספינינג כפול. להחליף מצעים, להכניס כביסה, להוציא את הפוך החוצה לאוורור, לעמוד שאר הלילה על אדן החלון כדי שאם יהיה גשם נחזיר את הפוך הביתה.
ומילא זה. פעם הבונוס האמיתי היה יום המחלה שגם את יכולה לקחת. היינו יושבים בבית מול סרטי אנימציה, אני דומעת מול סצנת הסיום של "פלונטר", ושמה לב באיחור שהילדה כבר ישנה מזמן. פעם, כשהייתי שכירה ויפה, בזמן שהייתי מתכרבלת לשנ"צ עם הסנה הבוער, כלומר התינוקת עם 39 מעלות חום – כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשלוח הודעת ווטסאפ קטנה לקולגות: "סורי שלא יכולה לעזור, אני פה עם ילדה חולה". תמונה אחת של המתוקונת עם הלחיים האדומות והעיניים המנצנצות, ואפילו הבוס הקשוח ביותר היה נמס.
אבל מאז שהפכתי לעצמאית, הכול מתהפך עליי. אי אפשר אפילו להביא ילד חולה לעבודה – כי הבית הוא העבודה. אי אפשר לשבת בנחת מול סרט מצויר, כי הדבר הכי בוער כרגע זה הלפטופ על הרגליים שלך, מנסה להקליד כמה שיותר בשקט כדי לא להעיר את הגוזל המחרחר נשימות מבעד לאף הסתום.
אבל אם אפשר לדבר על אופק, אותו אופק שאני כל כך אוהבת להציע לכל אותם זוגות עם ילדים קטנים, הוא שהם גדלים. ולא, זה לא הופך אותם ליותר חסינים או בריאים. ממחלות ילדות זה נמשך עד לגימלים בצבא. אבל מבחינתי, אם הילדה קמה להקיא לבד ולא צריך להחזיק אותה מעל האסלה – כל השאר זה בונוס. בריאות וויטמין C לכולם.
revitalv@makorrishon.co.il
