עכשיו כבר הכול ברור. נתניהו פיזר את הכנסת ה־21 במאי כי לא היו לו 61 מנדטים לחסינות, והוא פיזר שלשום את הכנסת ה־22 מאותה סיבה בדיוק. כל השאר הם תחפושות ופירוטכניקה פוליטית. בסוף החודש נתניהו יגיש בקשה לחסינות, וכך יקנה לו חודשים ארוכים ויקרים בראשות הממשלה ובלי משפט. בבחירות בחודש מרץ הוא ינסה להשיג 61 מנדטים שיבטיחו לו את החסינות. זה כל הסיפור.
בכחול־לבן הבינו את המשחק באיחור, כרגיל. במקום לארגן לו 61 חתימות בתנאי שיוותר על החסינות, וכך לחשוף את כוונותיו האמיתיות – הם ביקשו ממנו לוותר על החסינות רק כדי שייכנסו איתו למשא ומתן. נתניהו מיהר להוקיע את הספין, רמז שהוא שוקל לוותר וגִלגל את הכדור בחזרה לגנץ.
כל מפלגה תצטרך אסטרטגיה חדשה, טיעון אחר, ריגושים שיוציאו את המצביעים המיואשים מהבית. במרכז ובשמאל אחוז ההצבעה היה סביר, בליכוד העניין קריטי
אביגדור ליברמן הוא האשם העיקרי. ליברמן גרר מדינה שלמה למערכת בחירות במאי האחרון, והמשיך במשימה שלו שוב ושוב רק מתוך אגו, עלבון אישי ורצון לנקום בנתניהו על הזלזול הבוטה שהפגין כלפיו כאשר כיהן כשר ביטחון. ליברמן מאמין שנתניהו ואנשיו עומדים מאחורי תיק ישראל ביתנו, ששלח את מיטב חבריו לבתי משפט ולבתי סוהר. ליברמן גם נפגע עד עומק נשמתו כאשר נתניהו צירף לליכוד את משה כחלון וכולנו, ואותו השאיר בחוץ. מי שקרא את הפוסט הבוטה שפרסם ליברמן שלשום נגד נתניהו, הבין שלא הייתה מעולם אפשרות לממשלת ימין צרה שתציל את ראש הממשלה. רק בחירות שיהרסו את המדינה.
בואו נסתכל קדימה. שני הצדדים ינסו לשנות את תמונת התיקו. הליכוד וכחול־לבן יבקשו לגנוב מצביעים זה מזה, או מליברמן. משחק ההאשמות יחלוף; גם הטיעונים הסטנדרטיים לא יעבדו. כתב האישום נגד נתניהו מגולם כבר בהצבעה של ספטמבר. כל מפלגה תצטרך אסטרטגיה חדשה, טיעון אחר, ריגושים שיוציאו את המצביעים המיואשים מהבית. במרכז ובשמאל אחוז ההצבעה היה סביר. בליכוד העניין הזה קריטי. בעיר ליכודניקית כמו בת־ים רק 52 אחוזים הגיעו להצביע. זה יהיה קרב חייו של נתניהו, אחרי שיאחד את מפלגות הימין האידאולוגי וינצח בפריימריז את גדעון סער.
חנופה מבישה
ביום ראשון שמעתי את פרקליט המדינה שי ניצן נואם בוועידת מקור ראשון בבנייני האומה. זה היה מביך. די התביישתי. גם כעיתונאי, גם כאזרח מן השורה. שמחתי שהוא מסיים בימים אלה את תפקידו. נקווה שמחליפו יהיה שונה.
שי ניצן נשא נאום התרפסות בפני המשתתפים, שאותם זיהה כאנשי ימין. במשך חצי שעה או יותר ניסה פרקליט המדינה לשכנע למה גם הוא בעצם איש ימין מוסווה, ולכן אסור להאשים אותו ביחס מפלה לנתניהו. ניצן סיפר כיצד גדל בבית ציוני־דתי והתפאר בשורה של החלטות משפטיות שקיבל, קידם, יזם וזירז: סיכולים ממוקדים, הריסת בתי מחבלים, מעצרים מנהליים, אמצעי לחץ של השב"כ, הטלות סגר, בניית חומת ההפרדה, כתבי אישום שהגיש נגד חברי כנסת ערבים ועוד כהנה וכהנה מהלכים שהוא דימה כי מאזיניו בבנייני האומה יאהבו לשמוע.
הרגשתי רע. פרקליט המדינה רואה מול עיניו קהל ימני נרגן ופוצח בריקודי מה־יפית כדי לזכות באהדה. בתמורה הוא מבקש הבנה והנחה על כתב האישום שהגיש נגד נתניהו. מה ניצן בעצם אומר? שהוא פטריוט ישראלי כמו שומעיו באולם, ושמי שמחזיק דעות ימניות מותר לו מה שאסור לשמאלנים. המסר ברור – כל מי שמתנגד למעצרים מנהליים, לגדר ההפרדה בתוואי שהוקמה, להטלת סגר שרירותי על הפלסטינים, לפגיעה בזכויות אדם וכו' – הוא עוכר ישראל. במילים אחרות, מי שלא גדל בערוגות נתיב מאיר אינו ראוי לקבל החלטות משפטיות נגד ראש הממשלה.
שנים ארוכות נאבקים בפרקליטות נגד הטענות על פוליטיזציה ומשפטיזציה. בא ניצן ונותן להן יד מהכיוון ההפוך, מפליג בערך עמדותיו האמיתיות או המדומות, מוציא את האחרים כמעט אל מחוץ לחוק, כורך לתוך הוויכוח את היועץ, המפכ"ל לשעבר וכל מי שהוא מזהה כאיש ימין – כל זאת כדי להתמודד עם הטענות של נתניהו שמבוצעת נגדו הפיכה שלטונית.
זו הייתה הופעה צורמת ופחדנית, ניסיון למצוא חן בעיני הימין והמתנחלים. ניצן סיבך עוד יותר את הפרקליטות, והכניס את עצמו למערכת דימויים ושיקולים זרה ופוגענית במחנה האחר. אילו היה גבר גבר, היה ניצן מנתח בלי חשש ובלי קורות חיים את כתב האישום שהגיש; מסביר למה נתניהו מקבל סעיפי שוחד בתיק תקדימי; למה אין סעיף דומה בתיק 2000, ורק נוני מוזס מואשם בשוחד; מה הסיפור של תיק המתנות; איך הפרקליטות תתמודד בבית המשפט עם עדי תביעה בעייתיים; מה העמדה שלו בנושא החסינות. נאום משפטי אמיץ, בלי חנופה ובלי פוליטיקה. זה מה שהייתי מצפה ממנו.
בסוף החודש ניצן פורש. לך לשלום, פרקליט המדינה. גרמת נזק עצום, גם אם קיבלת החלטות נכונות. אגב, מה היית עושה אילו הגשת כתב אישום נגד יו"ר מרצ ניצן הורוביץ, למשל? היית מופיע בוועידת עיתון הארץ ומתפאר בחברים שהיו לך בילדות בשומר הצעיר? היית מתגאה בהחלטות על פינוי עמונה ונתיב האבות? בעמדה של היועץ נגד חוק ההסדרה? זו הפרקליטות שלנו? מקבלת החלטות, מייבבת ומתנצלת בהתאם לצורך פוליטי נכון לאותה עת ולאותו נאום? תראו לאן הידרדרנו.
תצעדי, בלעדיי
ביום שלישי צפיתי במשחק בין ליברפול וזלצבורג בשלב הבתים של גביע אירופה לאלופות. בדקה ה־58 הבקיע מוחמד סלאח המצרי שער מדהים, אחרי שחתך את השוער ובעט לשער הריק מקו הרוחב. כדור בלתי אפשרי שהבטיח סופית את העלייה של ליברפול לשמינית הגמר. ליברפול, כידוע, היא אלופת אירופה.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שלא קפצתי עד השמיים אחרי גול של ליברפול. להפך, הייתי די עצוב. אני אוהד של הקבוצה הזו מגיל 12. ליוויתי אותה במשחקי גביע האלופות באירופה, בפרמיירליג באנגליה, ובכל מקום אחר לאורך עשרות שנים. הפכתי עולמות כדי להגיע לאצטדיון אנפילד האהוב עליי. בגמר אליפות אירופה ברומא, 1984, כמעט שילמתי בחיי על טירוף האהדה הזה. כתבתי על כך בהרחבה בעיתון זה ("לראות את רומא ולמות", מוסף דיוקן 5.6.2015, למי שמתעניין).
אבל ביום שלישי הפסקתי לאהוד את ליברפול, דווקא אחרי השער של סלאח. ליברפול סימלה אצלי תמיד את הקבוצה העממית, היפוכה הגמור של מנצ'סטר יונייטד האליטיסטית והמתנשאת. תולדותיה של ליברפול מגלמות את המלחמה בגזענות ואת השוויון וההערכה לזולת מכל דת ומין (בתנאי שהוא לא אוהד יונייטד, כמובן). מוחמד סלאח מבייש את המסורת הזו. מבחינתי הוא אנטי־ישראלי ואנטי־יהודי לכל דבר ועניין, התואם של ג'רמי קורבין, שלא לומר דברים חריפים יותר. בעברו הרי סירב סלאח ללחוץ את ידיהם של שחקנים מישראל.
אז זהו, אני לוקח פסק זמן מהקבוצה שלי. גם לי מותר. כל עוד סלאח שם, אני לא שם. "you'll never walk alone", לעולם לא תצעדי לבד, שרתי תמיד בגרון ניחר ביציעי אנפילד. מהיום לא תצעדי לבד, אבל בלעדיי.
