למשוואות השדה בתורת היחסות הכללית של איינשטיין יש מה שמכונה "פתרון מדויק", שאותו מצא ב־1949 חברו הטוב המתמטיקאי קורט גֶדֶל, וייחודו הוא שביקום התיאורטי שהוא מתאר – ושזכה לשם "יקום גדל" – ישנן לולאות סגורות של קווי־עולם, שמאפשרות מסע בזמן.
הרעיון של לולאת זמן קיבל כנפיים אומנותיות וזכה לביטוי קולנועי בקומדיה "יום המרמיטה" (בשמה הישראלי: "לקום אתמול בבוקר"), שבה שדר טלוויזיה נרגן ואגוצנטרי ושמו פיל קונורס מוצא עצמו כלוא בעיירה קטנה, והוא מתעורר בכל יום ליום האתמול. פיל המתוסכל עובר בסרט את השלבים המיוחסים לאבל: הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון והשלמה, עד שלבסוף הוא עובר שינוי פנימי עמוק ומצליח לפרוץ את לולאת הזמן.
נראה כי הפוליטיקה הישראלית הגיעה לשלב יום המרמיטה שלה. "מה יהיה?" אני נשאל מדי יום, "מה שהיה", אני מוצא את עצמי עונה. אין כל חדש תחת השמש. עברתי כבר את שלב ההכחשה, וכמו רבים כל־כך מאזרחי ישראל, הגעתי לשלב הכעס.
הפוליטיקה הישראלית מצויה כיום בשפל התחתיות שלה. בשמאל, הדו־פרצופיות של כחול־לבן שוברת שיאים. למשל, טענתם שלא יֵשבו עם נתניהו, שהוא בחזקת חף מפשע מבחינה מוסרית וחוקית, בזמן שהם מחזרים אחרי אריה דרעי, שהורשע בדין, ומוכנים לשבת עם כל פוליטיקאי אחר שנתון תחת חקירות ובלבד שישרת את מטרתם להפיל את נתניהו – היא זלזול גמור באינטליגנציה של הציבור הישראלי. והסאטירה לא נגמרת כאן, מפני שחקירות כבר נפתחו לחלק מראשי כחול־לבן עצמם, וחלק אחר זכאי לחקירה, אבל נהנה בבירור מהאכיפה הבררנית כלפי נתניהו.
השמאל הישראלי תמיד חש בנוח עם סטנדרטים כפולים. כיום הוא מרדד את הפוליטיקה למשחק של חרמות, ברוגזים ונקמנות אישית, שבעומק הדברים מבטאים זלזול וסלידה, מוכּרים כשם שהם מכוערים, כלפי זכות הבחירה של ציבור רחב בימין – ואחרי כן עוד מעז להאשים את הימין בשנאה ופלגנות. אין גבול לציניות.
כשבוחנים את הימין, עוברים מסאטירה לפארסה. הימין הלא־ליכודי מצחצח את חרבותיו לבחירות החדשות, כאילו לא השחיז אותן זה עתה פעמיים. כלואים בלולאת זמן, שוב עולות אותן שאלות, אותן תמיהות, אותם פיצולים ואיחודים, אותם מאבקים, האשמות והפחדות. את כל אלה מיצינו עוד לפני שהתחלנו. שברים ורסיסים של מפלגות ימין מתהדרים בנוצות מנדטים לא להם, פעיותיהם נדמות להם כשאגות ארי, והם תוקפים זה את זה בחמת זעם קדושה, כאשר אפילו תחת מיקרוסקופ משוכלל לא נמצא ביניהם הבדלים מהותיים, וברור לכל צופה שכל חבר ברשימה אחת יכול היה, בצירוף מקרים סביר, למצוא את עצמו באחרת. אבל העיקר הוא להצביע לימין החדש ולא לחדשני, לאיחוד ולא למאוחד, לאמיתי ולא לאותנטי.
הליכוד פטור מלולאות זמן, משום שהוא קפא בזמן. עייפות החומר ניכרת. המפלגה מגיעה לבחירות עם אותן פנים מוכרות, אותה רשימה לאה, ועם אותה אסטרטגיה שעיצב נתניהו – שלפיה לא הרשימה חשובה אלא רק העומד בראשה. כי מה שנכשל פעמיים, בוודאי יצליח בפעם השלישית. תורמת לאסטרטגיה הזו העובדה שהליכוד היום הוא המפלגה הגדולה האחרונה שתלויה באופן כמעט מלא בפריימריז, בשעה שהמפלגות האחרות מהנדסות את רשימתן במלואה. יש לאתגר הזה פתרונות טובים ומאוזנים, אבל הליכוד, כאמור, התאבן.
אצלנו בימין יש כנראה מי שרואים בכפיות טובה עדות למידה הטובה, בעוד שהכרת תודה ותמיכה בנאמן ארץ ישראל הן חטא בל יכופר
וכמובן, איך אפשר בלי אותה כפיות טובה סדרתית, בחלק מן הימין הדתי, כלפי בנימין נתניהו, שמגיעה מלווה באוסף סיסמאות טהרניות של מטיחי ביקורת מתייפייפת, שמציגה אותו כאויב ההתיישבות ומכשול הימין לשלטון, מחסום בדרך לגן עדן של ארץ ישראל השלמה וטוהר מידות של שלטון מלאכי מרום. "היום אינו ארוך מספיק", כתב הפילוסוף הסטואי סנקה בספרו 'על החסדים', "כדי למנות את אלו שדחקו את כפיות הטובה שלהם עד כדי הרס ארץ מולדתם". "חוכמה בגויים תאמין" אומר המדרש, אלא שאצלנו בימין יש כנראה מי שרואים בכפיות טובה עדות למידה הטובה, בעוד שהכרת תודה ותמיכה בנאמן ארץ ישראל הן חטא בל יכופר.
טרגדיה יוונית
הסרט "יום המרמיטה" הוא קומדיה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שבסופו של דבר לפנינו מוצגת טרגדיה. ראשית, המשבר הנוכחי מתרחש בזמן שבו הפוליטיקה הישראלית הצליחה סוף סוף להתאושש מדפוסי ההצבעה שחוללה הבחירה הישירה (שחוקקה ב־1992 אך חלה בפועל רק מבחירות 1996). ההצבעה בשני פתקים, התברר במהרה, מעודדת את המצביעים לבחור במפלגות נישה, אחרי שבפתק אחד כבר הצביעו לראש ממשלה ממפלגה גדולה. כך התמוטטה אחיזתן היציבה והמסורתית של שתי המפלגות ההיסטוריות הגדולות, והכנסת והממשלה הפכו למרובות סיעות ומוטות לעבר מצעי שוליים. במיטב האירוניה העצמית של הפוליטיקה הישראלית, חזרה כעת הבחירה הישירה כרעיון שאמור לפתור את המשבר הפוליטי הנוכחי, אבל בפועל, מלמד אותנו העבר הלא רחוק, משולה לניסיון לכבות דליקה בנפט.
שנית, חוסר היכולת להקים ממשלת אחדות מגיע בזמן שבו שתי המפלגות הגדולות הן למעשה קרובות ביותר מבחינה אידיאולוגית. בין מפלגות השלטון בימין ובשמאל התקיים בתקופות שונות פער משמעותי בנושאים רבים, מכלכלה ועד מדיניות חוץ וביטחון. אבל הפער האידיאולוגי בין הליכוד לכחול־לבן מצומצם מאוד. מדובר במפלגות דומות, שלמעשה מרחיבות את המרכז הישראלי לממדים שלא היו קודם לכן בישראל. אבל הקונצנזוס הגדול והרחב ביותר בתולדות המדינה נישא על גבי פוליטיקה של תיעוב וסלידה בין נציגי הציבור, שלא מאפשרים לרחשי הלב הציבוריים ולהסכמה החברתית הציונית הרחבה לבוא לידי ביטוי מעשי. זהו כנראה שיאה של הטרגדיה.
נקודה אחרונה, מכיוון שאפשר להעריך שתוצאות הבחירות הבאות לא תהיינה שונות באופן משמעותי משתי המערכות הקודמות, לפנינו טרגדיה יוונית קלאסית. הסוף ידוע מראש, אך השחקנים צועדים לעברו בעיוורון, משוכנעים בביטחון שווא שהצליחו בעורמתם ותחכומם לנצח את הגורל שנגזר עליהם; אלא שהוא ממתין להם בקצה הדרך, נורא ואיום עוד יותר בשל יהירותם.
אין פואנטה לטור הזה. אני מתנצל מעומק הלב. נחמתי היחידה היא שאין גם שום פואנטה לבחירות חסרות התוחלת שמתרגשות עלינו שוב. חייבים לגלות איזה שינוי עלינו לעבור כדי להיחלץ מ"יקום גדל" שנקלענו אליו, ולקום סוף סוף ליום חדש. 
