השבוע ציינו בקול דממה דקה 32 שנים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. ככה זה כשיש לנו על סדר היום דברים בוערים יותר מנוסטלגיה צורבת. 9 בדצמבר 1987 נחקק כיומה הראשון של האינתיפאדה, באירוע שנחשב לניצוץ שלה – הלוויה של ארבעה פועלים ערבים שנהרגו בתאונה מפגיעת משאית ישראלית ברצועת עזה. באותו יום התחיל גל התפרעויות המוניות: הן התחילו ממחנה הפליטים ג'באליה ברצועת עזה והתפשטו גם ליהודה ושומרון ולירושלים. "אם מעירים אותי באמצע הלילה ואומרים לי אינתיפאדה הראשונה, אני אומר שאנחנו הופתענו לחלוטין. בתוניסיה, שמשם התנהל אש"ף, גם הופתעו. אף אחד לא תכנן את זה", אמר לי סבא שלי.
נזכרתי בזה השבוע כי נתקלתי בציטוט מצמרר של האלוף במילואים עמוס גלעד, בספר שיחות חדש עם העיתונאי שמעון שיפר, ושמו 'המתריע'. "הסכם אוסלו נרקם ללא ידיעת אמ"ן", הוא אומר, "ההסתרה הייתה כל־כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר". בזמן הסכמי אוסלו היה גלעד סגן המזכיר הצבאי של יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה דאז. קרוב קרוב לצלחת.
אנחנו דור בפוסט־טראומה. בכל פעם שאני קוראת את המשפט "השקר הזה עלה לנו באלף הרוגים", אני מתכווצת. לנגד עיניי חולפים השמות, הפרצופים והמראות בטלוויזיה, ובאוזניי מצטלצל ומחריד צליל המבזק המיוחד בחדשות. יוצא לי להרצות לעיתים קרובות לפני הדור שלא ידע מה היה פה (תודה לא־ל). מכינות קדם־צבאיות, תלמידי תיכון וגם קבוצות מחו"ל. את כולם אני מנסה להכניס למציאות נעוריי, לתוך הסצנה שמעצבת היום הרבה מהתפיסות של החברה הישראלית.
אני מנסה להסביר לעיניים הסקרניות שנתלות בי איך עשו פה ניסוי בבני אדם, ואיזה ניסוי מדמם זה היה. "קברניטי אוסלו הסתירו את דבר השיחות אפילו מראשי המוסד, השב"כ והצבא", אומר האלוף במיל' גלעד. "ראש המוסד דאז, שבתי שביט, בא לרבין שלוש פעמים ושאל אותו אם נכון שמתקיים ערוץ חשאי. בפעמיים הראשונות רבין אמר לו: זה שום דבר. בפעם השלישית הוא אמר: אני מבקש ממך לרדת מזה ולא לעסוק בזה יותר". ככה, בשקר המוחלט, הממודר וחסר האחריות הזה, ניסו לקדם את הרעיון המשיחי של "שתי מדינות לשני עמים" כגאולה של ישראל, כנורמליות במיטבה. הבטיחו מזרח תיכון חדש, קץ הסכסוך וחומוס בדמשק, הסתמכו על השקר, נסוגו משטח יקר והפקירו את הביטחון שלנו בידי רוצחים, שמעולם לא הסתירו את כוונותיהם האמיתיות.
אנחנו דור בפוסט־טראומה. בכל פעם שאני קוראת את המשפט "השקר הזה עלה לנו באלף הרוגים", אני מתכווצת. לנגד עיניי חולפים השמות, הפרצופים והמראות
השבוע הסתיימה סדרה מעניינת של גל ברגר בכאן 11 בעניין הפליטים. הוא מראיין בני פליטים, אנשים שנולדו וגדלו ביהודה ושומרון, אבל שואפים להגיע לרמלה וללוד. הם אומרים שם ברורות: אם נתניהו או גנץ או מי שצריך עושה שלום עם הפלסטינים, ומציע להקים לנו מדינה על הארץ שקיבלנו ב־67' – הם לא מעוניינים. שלום אמיתי תקבלו, מבהיר אחד מהם, רק אחרי שתפתרו את בעיית הפליטים. כלומר 1948, לא 1967.
עמד בפרץ
בשתי הזדמנויות ניסה השמאל ליישם את החזון המשיחי שלו באופן מיידי: ב־1993 בתקופת רבין וב־2000 עם אהוד ברק. גם בתקופת אולמרט הייתה אפיזודה שכזו, אבל השטח היה אחר לחלוטין. את מה שלגלעד היה להעיד על 1993 כבר ציינתי. ומה באשר ל־2000? כשאהוד ברק יצא לשיחות השלום עם ערפאת בקמפ־דיוויד, סיפק לו גלעד תחזית שחורה של דם, אש ותימרות עשן, תוך הבהרה מראש שהכול נידון לכישלון כי ערפאת מתכנן להבעיר את השטח. ברק מצידו, אומר גלעד, הבהיר: "החלטתו נחושה – הוא הולך לשיחות שלום עם ערפאת, ואם זה יהפוך לעימות אלים אז ההיסטוריה תשפוט. זו הדרך שלו. שלום… ברק הגיע להחלטה שהוא ימצה את אופציית השלום, ואם זה לא ילך אז יהיה פיצוץ. לדעתי לא נכון לפעול כך. או שאתה נערך לשלום או למלחמה".
את האינתיפאדה השנייה, העקובה מדם, לא סיימנו בהסכם שלום, לא בחיוכים ולא בפרסי נובל. היא הסתיימה במבצע נחוש, "חומת מגן", ובהגדרת משימה ברורה לצבא: חיסול תשתיות הטרור הרבות והמורכבות שהתבססו ביו"ש בעקבות אוסלו. עיקר הבעיה היה בשטחי איי שנשלטו ביטחונית על ידי הרשות הפלסטינית. הצבא קיבל חופש פעולה בשטחי איי ופקודה – לנקות. תשתיות הטרור היו מבוססות ומתוחכמות כל כך, שלקח שנים עד החיסול האפקטיבי שלהן. גם אוסלו וגם קמפ־דיוויד כשלו. אנחנו היינו הארנבים בניסויים הללו.
בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב־1996, לא בגלל רצח רבין אלא בגלל האוטובוסים ובתי הקפה שהתפוצצו למרות אשליות השלום שניסו למכור לנו. הוא נבחר כמתנגד נחרץ לאוסלו ולדוקטרינת הוויתורים, ובסחף הכולל נסחף גם הוא להסכמי ביניים, הסכם וואי והסכם חברון, בואכה נאום בר־אילן הזכור לרע. אין לי ספק שאם היה מוותר ונכנע לגמרי, הכול היה נסלח לו. המאתרגים היו מאתרגים, התקשורת לא הייתה רודפת, ואיש לא היה מפגין מתחת לבית של היועמ"ש. היו מציינים אותו כמנהיג דגול אם רק היה מביא עלינו עוד ניסוי "אמיץ". אבל הוא עמד בפרץ. אנחנו לא בזמן סיכומים, אבל בחלוף 32 שנים מפרוץ האינתיפאדה הראשונה, גם שנים של שקט ביטחוני ושגשוג כלכלי הן הישג.
"רק שלא יחזרו האוטובוסים המתפוצצים", אמרה לי שכנה שלי לפני אחד מסבבי הבחירות הקודמים. "ביבי שומר עלינו מהם, בתקופה שלו אין אוטובוסים מתפוצצים". דור של פוסט־טראומה אנחנו, כבר אמרתי?
