"איך את כזו נמרצת?" היא כתבה לי. זה הצחיק אותי ממש. אני בדיוק ריחמתי על עצמי (באופן נמרץ אולי). ישבתי באוטו מול קופ"ח כללית אחרי שעשיתי בדיקות דם מבאסות שדחיתי הרבה זמן. גם מזג האוויר היה מבאס. אני שונאת חורף ואני שונאת שמוציאים לי דם, וכשהאפור האפור הזה והאדום האדום הזה באים יחד זה לא טוב. לא טבעי לראות את כל הדם הזה שאמור להיות בגוף שלי בתוך מבחנות שקופות. הפניתי את הראש חזק שמאלה אבל איכשהו בסוף ראיתי קצת. אני לא מהמתעלפות, הרגעתי את האחות, אני רק מהמתעבות.
כמה דקות קודם, משום מה, ממש בכיתי. כעסתי שאף אחד לא טרח לומר לי שהייתי צריכה לבוא בצום כדי לבדוק את רמת הסוכר. ומי ישמע באיזה לא־צום הייתי. דחפתי פרוסת עוגה כשכבר הייתי באוטו. אפילו מים לא שתיתי בבוקר הזה, קפה לא לגמתי! זה לא שכנע את האחות. אני אצטרך לחזור בצום אמיתי. זו כבר הפעם השנייה שאני שם בשביל הבדיקות האלו. למה לא אומרים לי דברים כאלו, כעסתי על האחות־הלא־אשמה־בעליל, ואז היא נהייתה ממש חמודה ודיברה אליי בקול רך. גם זה עצבן אותי. אוף, אני כלבה לפעמים.
דיבוב נשי
יש פריימים שתופסת עדשת המצלמה בכתבתה של דפנה ליאל שעסקה בח"כ שרן השכל (הליכוד) ובניסיונותיה להרות. אירוע חגיגי ביום חגיגי. השבעת הכנסת ה־22 (אז זה היה חגיגי, כי מי העלה על דעתו בחירות שלישיות). אישה צעירה בחליפה רשמית מתראיינת לכלי תקשורת. כן, כן, היא שמחה להיות פה, הרי לא כל חברי הכנסת ה־21 זכו לצלוח את הבחירות ולהגיע למעמד המרגש.
ויש כל השאר. כל מה שהמצלמה לא תופסת. את הסערה הפנימית. אישה במסע אינטנסיבי וקשוח מאוד להיות אימא, שקיבלה זה עתה תשובה שלילית. לא, היא לא בהיריון שלו היא מייחלת כבר כמה שנים, תודה ששאלת, הדבר האחרון בעולם שאני רוצה עכשיו זה להיות פה, היא לא עונה למראיינת שלא שאלה מה שלומה באמת. וישנו הפער הבלתי נתפס בין השניים – בין הפריימים לבין הבפנים.
יש להתקשח מול העולם, ויש לרכך אותו. "אנשים לא מבינים שיכול להיות שאתמול איבדתי את התינוק שלי", אומרת ח"כ השכל למצלמה, ואז אנחנו יכולים ויכולות להיות איתה
החלק שאולי הכי נגע לי ללב בכתבה הזו היה החלק שבו ח"כ השכל דיברה על החוויה של הציפייה־אכזבה. על השרשרת הקשה הזו. על מספר השאיבות וההחזרות שהיא עברה, שכל אחת מהן מלווה בהליך אינטנסיבי של בדיקות והזרקות הורמונים. הוויה דולורוזה של האישה המודרנית השבויה בין הרצון להיות אימא לאיזושהי בעיית פוריות שמונעת ממנה או מעכבת את הגשמתו. זרה לא תבין מה זה לא לראות אף פעם שני פסים בבדיקת היריון וכל חודש לחכות, ובטח שזר לא יבין, אבל ח"כ השכל מדברת על החוויה הזו בלשון זכר: "כל פעם אתה למעשה נכנס להיריון, כשמחזירים את העובר, אתה בעצם נמצא בהיריון, ואתה מתפלל, ומקווה, ומייחל, וכל פעם אתה מתאכזב בשלב כזה או אחר, מתי שזה מגיע".
אפשר לומר שזה כמעט עצוב שהיא מדובבת את החוויה הכואבת הזו בלשון זכר. אני זוכרת שפעם זה קרה גם לי. דיבור כזה על היריון ולידה בלשון זכר. שאין לו שום היתכנות או אחיזה בעולם כי זר לא יבין וזר לא יחווה. אפשר לומר שזו סתם טעות לשונית מצחיקה, אבל זה הרבה יותר מהלשון. זו החוויה הנשית – בתבניות, בעשייה, במחשבה ובדיבור בעולם של גברים. ואולי זאת התורה כולה על גוף אחד. חברת כנסת צעירה ונמרצת שלא מוותרת על מילימטר של עשייה ציבורית גם כשהלב שלה שותת דם וגם כשהגוף שלה שותת דם, ואין מילים להסביר לעולם הגברי שבו אנחנו חיות ומתמודדות על מקומנו, ומנסות להוכיח שאנחנו לא פחות טובות, ולפעמים בעצמנו שוכחות לזכור שאנחנו פשוט קצת נשים. איך אנחנו מדובבות חוויה נשית כל־כך, קשה כל־כך, אינטימית כל־כך (וכשזה מצליח גם מדהימה כל־כך), ומתרגמות אותה ללשון זכר בלי שאנחנו מוותרות על הלשון שבה אנחנו חוות אותה? לשון נקבה? איך אנחנו חיות ככה – בלשון נקבה?
"לא קל להציב חזות ברזל כזו", אומרת ח"כ השכל למראיינת. היא מתארת חוויה שבה ח"כ ליטף את בטנה ואיחל מזל טוב מכיוון שהיא מנופחת מההורמונים, וכיצד ח"כ אחר סנט בה לאחר שהגיעה לדיון בחוק שיזמה באיחור אחרי הרדמה מלאה שעברה (!) במקום לנוח קצת, כפי שמומלץ לעשות אחרי הליך של שאיבת ביציות. וכך גם הכתבה נפתחת – בצילום של ח"כ השכל מגיעה לכנסת מחוברת לאינפוזיה, מתייצבת להצבעה של מפלגתה. חזות ברזל היא אולי פתרון אחד, אבל אני לא בטוחה שהוא היחיד או המיטבי. יש להתגונן ולהתקשח מול העולם ויש לרכך אותו. "אנשים לא מבינים שיכול להיות שאתמול איבדתי את התינוק שלי", היא אומרת למצלמה, ואז אנחנו יכולים ויכולות להיות איתה.
"נו, אז אל תהיי בהיריון"
ראיתי השבוע עם נטע (בן 7) בפעם המי יודע כמה את ספיר פישלזון, הנינג'ה האישה שעם ישראל נשא אליה עיניים וביקש לראות את הצלחתה, לא צולחת את מסלול הנינג'ה בחצי הגמר. ואז המנחים אומרים לה, נו אז תבואי בשנה הבאה. והיא אומרת כן, אם אני לא אהיה בהיריון. אז הם אומרים לה, נו אז אל תהיי בהיריון, והיא עונה אבל זה מה שאמרתי לחבר שלי כבר השנה וכולם צוחקים. ותכלס זה חמוד אבל גם קשוח. כי להיות נשים זה קשוח. גברים לא באמת מבינים את זה רוב הזמן. אני חושבת שרוב הגברים שצפו בקטע הזה לא התעכבו עליו בכלל. למה אתן לא מצליחות כמונו? ולמה אפילו השפים הכי טובים בעולם הם גברים, היו מעצבנים אותי שלושת האחים הגדולים שלי כהוכחה ניצחת לעליונותם של הגברים.
אתם עוקבים אחרי ערוץ "היסטוריה בטלגרם" בטלגרם? אם לא, כדאי לכם. זה נפלא. לאחרונה עלתה לשם תמונה מדהימה של האצנית קתרין שוויצר, שבשנת 1967 התעקשה לרוץ עם כל הגברים ומישהו ממש מנסה בגופו להוריד אותה מהמסלול. כי היא אישה, וכי למה היא חושבת שהיא יכולה לאוץ ולרוץ עם הגברים? והיא לא מוותרת, וככה היא הפכה לאישה הראשונה שסיימה את המרוץ. מלכה. לעיתים קרובות אני רואה את החוויה הנשית בעולם כמו התמונה הזו. להתעקש לרוץ גם כשמנסים להוריד אותך ממנו כי את אישה. כן, גם ב־2019.
נחמה אולטימטיבית
יש פריימים שהעדשה שלכם תופסת, ויש הסערה הפנימית. יש שני הילדים היפים שלי שבאו לעולם הודות לטיפולי הפריה מוצלחים (מאוד), ויש מאחורי הקלעים שלהם.
"אני בכלל לא נמרצת עכשיו", כתבתי לחברתי. "אני בוכה ביום הולדת שלי כמו ילדה מסכנה". בואי ניפגש, היא הציעה. שלחתי לה לבבות אדומים והיא החזירה דינוזאור שמפריח נשיקות. בחורה עם קלאסה. ונפגשנו. והיה מחמם לב. וחברה אחרת שבמקרה (אין מקרה בעולם, בטח לא ביום הולדת שלי!) ישבה שם, שלחה לי מתוקים לשולחן, כפרה עליה, וכמו בסיפורים טובים השמיים התבהרו והשמש יצאה, ובסוף, אחרי שפרקנו המון מילים, כיבדנו את נוכחותה הזהרורית בסיגריה ותה בגינה. והגינה הייתה שטופת אור והירוק היה ירוק מאוד. זה קיטש מכדי להיות אמיתי. אבל זה מה שהיה.
