אילן ראובני, תושב אשדוד, לקח בשבוע האחרון ימי חופש מעבודתו ויצא בצעדה רגלית לכנסת בירושלים כשבידו דגל ישראל, כדי למחות על הבחירות הנוספות. באזור לטרון ביקשה ממנו המשטרה להפסיק את הצעדה לצד הכביש והוא המשיך בנסיעה לירושלים, שם הפגין מדי יום במשך שבוע. "לא יכולתי יותר לשבת בבית ולהסתפק במחאה רק ברשתות החברתיות", סיפר. "התהלכתי עצבני וסהרורי מהמצב, והרגשתי שאני חייב לעשות משהו".
ליד הכנסת פגש ראובני את שמריהו והילה בן־פזי מהיישוב אדרת. שמריהו הוא ראש מכינה קדם־צבאית, והילה רופאה בכירה. גם הם החליטו שאינם יכולים להישאר בבית והפגינו מדי יום, בגשם ובקור הירושלמי, נגד בחירות שלישיות. הילה בן־פזי מגדירה את השבוע הזה כשבוע מילואים שלה: "נקראתי בצו 8. יעזור או לא יעזור, זה התפקיד שלי". ביום רביעי, יומה האחרון של הכנסת הנוכחית, הצטרפו למחאה שלהם גם חניכיו של שמריהו מהמכינה.
און ריפמן, 'השומר החדש': "אנשים לא האמינו לנו שאין מאחורינו שום גוף פוליטי. כל הזמן תחקרו אותנו אם אנחנו תומכים בנתניהו או בגנץ ולא הבינו שזה לא באמת משנה, ושההתנגדות לבחירות נוספות חוצה מחנות"
שני ביבי, סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול, הצטרפה למחאה בגלל שני הוריה החירשים. המשבר הפוליטי המתמשך הביא לפגיעה בתקציבי החירשים, וביבי הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך בשגרה. ביום שלישי האחרון היא הייתה ממארגני עצרת מחאה שהתקיימה בכיכר רבין, בהשתתפות אמנים ומאות בני נוער. אחד משותפיה לארגון העצרת היה און ריפמן, האחראי על החינוך והמו"פ בארגון השומר החדש. ריפמן חווה את נזקי הבחירות הנוספות על בשר הארגון שלו. בהיעדר ממשלה, השומר החדש, כמו ארגונים חברתיים נוספים, נאלצים לבטל פרויקטים ולפטר עובדים. הוא מספר על קבוצת וואטסאפ של עמותות וארגונים חברתיים בשם 'רעידת אדמה חברתית' שהוקמה בשבועות אחרונים, ומקבצת עשרות סיפורים על פגיעות כלכליות קשות כתוצאה מהמשבר הפוליטי.
ובכל זאת, למרות הפגיעה הכלכלית ואף שרוב מוחלט של הציבור לא רוצה בחירות שלישיות, למחאה לא הצטרפו המונים. ראובני טוען שהציבור מיואש. "פגשתי מאות אנשים בדרך. כולם אמרו לי 'כל הכבוד', אבל דיברו בייאוש ואמרו שהם לא מסוגלים לפגוש מקרוב פוליטיקאים". בן־פזי טוענת שרוב הציבור פשוט לא מודע להשלכות הכלכליות של בחירות נוספות. היא דווקא מוצאת תקווה בכך שאנשים שלא עומד מאחוריהם שום גוף גדול יצאו מהבית במזג אוויר חורפי כדי למחות.
ריפמן תולה את היעדר המחאה במשבר מנהיגות. "כל עמותה חברתית נלחמת לבד על חייה, במקום להתאחד ולמחות כולם יחד", הוא סבור, ומדבר גם על חשדנות פוליטית גבוהה. "אנשים לא האמינו לנו שאין מאחורינו שום גוף פוליטי. כל הזמן תחקרו אותנו אם אנחנו תומכים בנתניהו או בגנץ, ולא הבינו שזה לא באמת משנה, ושההתנגדות לבחירות נוספות חוצה מחנות".
גם אם לאחר הבחירות השלישיות תוקם ממשלה, נזקי המשבר הפוליטי המתמשך ילוו אותנו עוד זמן רב. על פי מדד הדמוקרטיה של 2018, שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז שנת 2012 קיימת מגמה של ירידת אמון במוסדות הפוליטיים בישראל. האמון בכנסת צנח בשנים אלו מ־52 ל־27 אחוזים, והאמון במפלגות צנח מ־38 ל־16 אחוזים. בעוד שבוע וחצי יוגש לנשיא ריבלין מדד הדמוקרטיה של 2019, שנתוניו נאספו עוד לפני ההחלטה על בחירות שלישיות. אפשר להמר בביטחון שהוא יצביע על המשך מגמת הירידה באמון.
בעיקר צריכה להטריד אותנו ההשלכה של המשבר על הדור הצעיר. גם היום לא חסרים צעירים אידאליסטים, והחברה האזרחית מלאה ביוזמות חברתיות מעוררות השראה שמאחוריהן עומדים צעירים נלהבים. הבעיה היא שמשבר האמון של הציבור בפוליטיקה גורם לצעירים כאלה להדיר את רגליהם מהעולם הזה. בעתיד נצטרך אותם לא רק בעולם החברתי אלא גם בכנסת, והשנה האחרונה הרחיקה אותם משם.
מיעקב לישראל
סבב הלחימה האחרון בעזה, לפני כמה שבועות, טלטל שוב את שגרת יומם של תושבי העוטף. גם כשנגמר הסבב והשגרה הזמנית חזרה, רבים מהם התקשו להתאושש. אסתר עקיבא, תושבת סעד, הרגישה שהיא וחברותיה זקוקות לכוחות חדשים. "יש תחושת חוסר אונים הולכת וגוברת", היא מספרת. "אנשים נשברים מכל סבב נוסף, יש שחיקה מתמשכת ומשמעותית במאגרי החוסן וסוג של ייאוש". עקיבא החלה לחפש אחר מקורות כוח חדשים והגדירה שלושה כאלה – לימוד תורה, קבוצת תמיכה נשית, ומעגל קהילתי רחב שאינו נשען רק על נשות העוטף. "החוסן שלנו לא יכול להגיע רק מתוך המעגל הפנימי שלנו", היא אומרת.
כדי לחבר את שלושת המעגלים היא הזמינה נשים מכל רחבי הארץ להצטרף לנשות סעד ללימוד משותף, בתקווה שהחיבוק מאזורים אחרים בארץ יצמיח אצלה ואצל חברותיה מקורות חדשים של כוח. בשבוע שעבר הגיעו למועדון החבר בקיבוץ סעד ארבעים נשים ללימוד המשותף. מלבד נשות הקיבוץ ונשים מאופקים, מנתיבות ומשדרות, הגיעו גם נשים מעתניאל, מסוסיא, מירוחם ומיקיר. הצלחת המפגש הובילה את עקיבא להחלטה למסד בית מדרש חוסן, שיקיים לימוד קבוע של נשים מיישובי עוטף עזה ומאזורים אחרים בארץ.
הלימוד בשבוע שעבר התמקד בסיפור המפגש בין יעקב לעשיו, שנקרא בפרשת השבוע של השבת הקרובה. בעקבות יראתו של יעקב מהמפגש עם אחיו, דנו הנשים גם על מקומו הלגיטימי של הפחד ועל הדרכים להתמודד עימו. בהמשך הם דיברו על מחירי המאבק. "יעקב נאבק במלאך ויוצא ממנו ישראל, אבל הוא גם יוצא ממנו פצוע וצולע", מזכירה עקיבא. "גם לנו ברור שאנחנו לא יוצאים חסרי פגע מהמאבק המתמשך באזור שלנו, ואחת השאלות שמלוות אותנו היא איך לצד הפגיעה אנחנו מצליחים להפוך מיעקב לישראל. מבחינתי החיבוק שקיבלנו בערב הזה ממעגל רחב יותר, הפך את המאבק שלנו לפחות פרטי ויותר ציבורי. אירועים כאלו נותנים לי כוחות להפוך מיעקב לישראל".
