אבל משפחתי כבד ופתאומי מנע ממני להישאר בוועידת מקור ראשון עד תומה, אבל קולות הלעג (וגם מבול המחמאות ואינספור האזכורים המרגשים) הצליחו לחדור את חומת ההפרדה שבין חגיגות הכנס המוצלח ובין הצער הפרטי.
העקיצות הגיעו וממשיכות להגיע מאגף מסוים מאוד בימין דווקא, אגף ששֹם בשבועות האחרונים על המוקד את הציונות הדתית, גם אם המבקרים עצמם לא לגמרי מנותקים ממנה. שוב צפה ועולה אותה תרעומת ישנה על רפיסותו של המגזר, על התקפלותו מול מוסדות המדינה וכמובן על התחנפותו לשמאל. עיתון מקור ראשון, עובדיו ואלפי משתתפי הכנס שקיים בראשית השבוע חוטפים על הראש, משום שלא השמיעו קריאות בוז כשפרקליט המדינה היוצא, שי ניצן, עלה לשאת דברים. אם זה לא מספיק מחריד אתכם, יו"ר כחול לבן בני גנץ אף זכה למחיאות כפיים כשהתייחס ליושבים בקהל כ"אחים", שלא נדע. הביקורת הדוקרנית הגיעה לכדי כך שעורך העיתון וסגניתו – שנינו תושבי עפרה שבחבל בנימין – זכו השבוע לאיחולי פינוי (מימין, כן?), והמקטרגים אף הבטיחו להיות שם, מצוידים היטב בקיתונות של שמחה לאיד.
לא שהיה קשה לצפות את הביקורת הזו. עצם הופעתם והזמנתם של האישים המוזכרים, ובנוסף להם גם נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, הוציאו מהכלים את האגף חסר הסובלנות והביאו אותו לאמירות קשות נגדנו. גם הטורים האחרונים של כמה מכותבי העיתון הזה לא הסבו לו נחת. הטקסטים שהופיעו במקור ראשון היו מנומקים היטב, מלאי כאב וביקורת קשה על מערכת המשפט, אבל זה לא משנה למי שרואה בממלכתיות הציונית־דתית עוף מוזר וקצוץ כנפיים. כאן אין מקום למורכבויות, רק לציפוף שורות.
בשל התגובות המקדימות, דברי הפתיחה שנשאתי בוועידת מקור ראשון לכלכלה, חברה וחדשנות, נדרשו לסוגיה זו. "'אין לך קץ מגולה מזה', אמרו חז"ל במסכת סנהדרין בהתייחסם לשפע כלכלי, שנאמר בספר יחזקאל (ל"ו, ח): 'ואתֶּם הרי ישראל ענפְּכם תתנו ופֶרְיְכֶם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'. חז"ל לא הזכירו סטארט־אפ ניישן – אומת הזנק, אם תרצו – אך נראה שרבים מהם, לו צפו בנו היום, היו נאנחים לעצמם בסיפוק ואומרים: אח, ימות המשיח.
"מערכות החינוך הרבות דוברות העברית, מדפי המרכולים משופעי התוצרת, המחלפים המשתכללים והולכים, והשכונות ההולכות ונבנות – כל אלה יחד מצטרפים לתנובה לא מבוטלת עבור מדינה צעירה בת שבעים שנה בלבד. אולם פלא תקומתה של מדינת ישראל היה כרוך בלא מעט קשיים – ביטחוניים, מדיניים וכלכליים כאחד. גם סוגיות חברתיות לא מעטות ליוו את חבלי הלידה ההם, בין יהודים לבין מי שאינם יהודים; בין צברים לעולים חדשים מכל קצוות תבל, על אורחות חייהם ותרבותם השונה, שכולם התקבצו יחד לחבל ארץ אחד קטן ודעתני ביותר.
"שבעה עשורים מאוחר יותר, רבות מהסוגיות ההן עדיין מטרידות אותנו, ובהן נבקש לדון ולטפל בוועידה זו, כפי שאנו מתאמצים לטפל בהן ולברר אותן בעיתון. אנו מבקשים כאן – כמו גם בדפי המוספים השונים של עיתוננו – שלא להתעלם מהכשלים ומהקשיים, ולא להעלים עין מהסוגיות שבהן חלוקה החברה הישראלית, לפעמים עד כדי קרע של ממש. נעסוק בסוגיות כלכליות ומשפטיות, חברתיות ותקשורתיות: נדבר על אקטיביזם שיפוטי ועל סוגיות דת במרחב הציבורי; על קפיטליזם ועל כלכלה הסתדרותית; נחלוק, נתווכח, נדגיש ונציין – ואת כל אלה נעשה, כדרכנו, מתוך כבוד לצופים ולמדינה, ומתוך שותפות ממשית איתה".
לאחר שכמה מהמוזמנים נשאו דברים – ובכללם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שאגף הביקורת דווקא לא התעלם ממחיאות הכפיים הרבות שזכה להן – העליתי את פרשננו המשפטי המוכשר ד"ר יהודה יפרח לשיח של אחד־על־אחד עם פרופ' אהרן ברק. וכך הצגתי אותם, בדברים שהופנו לקהל קוראינו ולעשרות אלפי הצופים בנו באמצעות אתר האינטרנט של העיתון: "בראשית שנות התשעים התרחשה בישראל מהפכה שיפוטית שנויה במחלוקת, שאותותיה ניכרים באופן מיוחד בימים אלו ממש. זה לא סוד שהעיתון מקור ראשון אינו נמנה עם חסידי האקטיביזם המדובר, ודווקא משום כך לכבוד הוא לנו לארח מעל במה זו את אבי המהפכה, לשיח עם אחד המבקרים החריפים שלו מבין כותבי העיתון".
עד כאן הדברים מהוועידה, ומכאן אבקש לחדד ולהדגיש: העיתון מקור ראשון ימשיך לכבד את קהל קוראיו בטיעונים מפוכחים, בניתוחים מורכבים וביחס אינטליגנטי. הוא ישמור על יושרתו ותפיסותיו, ויסרב להיבהל מהתקפות ולחצים מכל כיוון שהוא. כן, גם מבית. אנחנו גאים להגיש לכם מוצר מכובד מדי שבוע בעיתון ומדי יום באתר, בלי ללכלך את שפתנו או את דעתנו. גם בעתיד נוסיף לתת במה למגוון דעות, נתווכח ונחלוק בחריפות כמו שאנחנו יודעים לעשות היטב, אבל בשום אופן לא נתעלם מקיומן של תפיסות אחרות, ולא נקדם אותן בשריקות בוז. לא לשם כך נלחמנו על תקשורת אלטרנטיבית. לא כדי לחקות את הכשלים המצויים במערכות אחרות, לא כדי לשכפל את העיוות וחוסר ההגינות הקיימים ביותר מדי פינות בתקשורת, ולהיאחז בתירוץ הקלוש ש"אם להם מותר, גם אנחנו יכולים". גם ברומא אנחנו מתנהגים כיהודים: יודעים מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים ובפני מי אנחנו עתידים לתת דין וחשבון. ולא, הדין והחשבון לא יינתנו בין ציוצי הטוויטר. זו דרכנו הנחושה והעיקשת, זו הדרך שבה היינו רוצים שיריבינו האידיאולוגיים ינהגו בנו ובנציגינו.
תפקידנו אינו להתמקד בליטוף דעותינו שלנו, אלא להתמודד באומץ עם אתגרי התקופה ודעותיהם של אחרים. זה מה שהופך אותנו למוצר מבוקש ומוערך, כזה שגם ראש ממשלה מימין וגם ראש מחנה השמאל, גם מתנגדי האקטיביזם השיפוטי החריפים ביותר וגם ראשי מערכת המשפט – אלה ואלה מתחשבים בעמדותיו, מכבדים אותו בנוכחותם, ומוכנים לשבת על בימתו ולהתעמת עם קהל שונה מאוד מזה שהורגלו בו. כן, העימות מובנה במצב כזה, גם אם לא הושמעו קריאות בוז.
הציונות הדתית, העומדת בימים אלה תחת מתקפה משתלחת מתוך המחנה, יכולה וצריכה להרים ראש בגאון ולהמשיך להילחם על עקרונותיה כפי שעשתה תמיד ובהצלחה רבה, בלי לאבד את אישיותה המבורכת. בלי להתקפד אפילו לא בפני קיפודים מועדים. זו דרכנו, ואנחנו גאים בה מאוד. היא זו שהביאה אותנו מירכתי הספינה לישיבה ליד ההגה במגוון רחב של תחומי השפעה, בלי לחורר את כלי השיט שבו אנחנו מפליגים יחד עם מגוון רחב של נוסעים. ניפגש בוועידות הבאות ובשמחות.
פליאה אין קץ
"תעשי תעודת עיתונאית. תשמעי לי, את צריכה תעודת עיתונאית", הוא התעקש. מה תעודת עיתונאית? אמרתי לו. אני עקרת בית, לא שום עיתונאית. הוא התעקש, אבל אני התעקשתי יותר: עזוב, סבא משה, אני כולה בעלת טור קטן במקומון של היישוב. אבל חמי, משה גולדקלנג ז"ל, נהג לחזור על דברים שהאמין בהם – מחמאה, אידיאולוגיה, דבר תורה או בדיחה – עד שהשומע יפנים אותם טוב־טוב. עד שדבריו יחלחלו היטב. חוזר ומספר. חוזר ואומר. בכל פעם שדיבר איתי או ביקר אצלנו בשבת, התעניין מחדש: "כבר עשית תעודת עיתונאית? למה לא עשית? את עיתונאית, תקשיבי לי". הוא היה הראשון שקרא לי ככה, לפני המון שנים, ומאז הקפיד לקרוא כל מה שכתבתי – לעיתונים או למגירה. קורא ומחייך ופותח בשיחה מלומדת בעניין, בכל עניין.
בכל פעם הייתי מוצאת אותו על הספה אצלנו, מרים את משקפיו, מקרב את העיתון עד שהיה צמוד־צמוד לעיניו, וקורא בעיון את כל הכתבות והטורים. אותם טורים ששם המשפחה שהתנוסס בראשם שלח אליי כל כך הרבה מתלמידיו האוהבים של סבא משה – מהחוג לדרמה או משיעורי החקלאות – שביקשו לדעת אם אני במקרה מכירה את מוישה גולדקלנג, ושלחו אהבה, ושלחו זיכרונות, ושלחו געגועים. סבא משה היה שמח לשמוע על אנשים בני חמישים ושישים שעדיין זוכרים ועדיין מתגעגעים. הם מצידם היו מצטטים איזה דבר שנהג לומר או סיפור שנהג לספר. כי כך היה, מספר ואומר וחוזר ואומר, עד שהשומע יפנים טוב־טוב. עד שדבריו יחלחלו היטב.
חמי היקר היה איש מאיר פנים, אוהב אדם ובעיקר ילדים ובני נוער. נהנה מכל חוכמה ילדותית וריקוד של הנינה, מתמלא חיים מכל שיעור תנ"ך שהעביר בננו בבית או שנאמר בבית הכנסת. הוא היה תורם גדול ליישוב היהודי בחברון כמו גם לאגודת אפרת, ובמקרה של הארגון האחרון, סבא משה לא הסתפק בתרומה כספית: לכל ילד שניצַל בזכותו הוא גם דאג לשלוח בימבה במתנה. הוא היה צבר תל־אביבי, ילד יחיד להוריו שעלו ארצה בראשית המאה הקודמת, והותירו באירופה משפחה שנספתה בנוראות השואה. הוא ראה בילדותו את הארץ הולכת ונבנית ונשאר מאז מלא תודה, כמו ילד שחיכה אלפיים שנה למתנה מובטחת, וכשסוף־סוף הגיעה הוא אינו מוכן להוריד ממנה את המבט. גם בשנת ה־83 לחייו לא הפסיק להתפעל מהמדינה שצמחה לנגד עיניו, ובכלל זה ההתיישבות שזכינו לארח אותו בה. את הכרזת המדינה הוא שמע ברמקולים בעיר הולדתו, ובמו אוזניו שמע גם את ההפגזות שהתחילו כמעט מיד. אולי משום כך שימר בקרבו שמחת קוממיות גדולה, וחרדה קיומית גדולה לא פחות.
ביום שישי שעבר סבא משה נפטר לתדהמתנו, ומאז אנחנו מיטלטלים בין זיכרונות קרוביו המעטים ואוהביו הרבים; בין אבלות משפחתית שבבית פנימה, למאבקים הפנים־ימניים וכלל־בחירותיים שמסתננים דרך המכשירים הסלולריים הכל כך לא חכמים. עד יומו האחרון היה עצמאי וצלול ומוקסם כילד מכל מה שסביבו – ילדיו ונכדיו ונינתו; חבריו וקהילתו; בני דודיו שהיו לו כאחים, ארצו שהייתה לו מקור גאווה, עמו שהיה לו מקור דאגה.
סבא משה לא דיבר את שפת "ירי בתוך הנגמ"ש", אבל בהחלט היה חרד ממלחמות היהודים. נחמה אחת מצא לדאגה העמוקה הזו שלו, בפסוק מתהלים: "שומר פתאים השם", היה מצטט ואומר. "שומר. פתאים. השם. תשמעו מה אני אומר לכם. אנחנו תמימים, טיפשים. אבל הנחמה שלי היא שגם כשאנחנו עושים שטויות, זה לטובתנו", היה אומר בחשש ובתקווה, "השם שומר דווקא על הפתאים". וכך היה מנחם אותנו ואת עצמו כשיישובים נעקרו, כשהסכמים חסרי אחריות נחתמו, כשיהודים ליהודים זאב. שומר פתאים השם, שומר פתאים השם, היה חוזר ואומר, חוזר ומסביר. עד שהשומע העלום יפנים טוב־טוב. עד שדבריו יחלחלו היטב.
יהי זכרו הטוב ברוך.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
