הודעה חגיגית בישרה לנו השבוע על בחירתם של 25 מתוך 50 חברי "המועצה הציבורית לבחינת דרכה של הציונות הדתית". על אף השם הניטרלי כביכול, והעובדה ששמה וסמלה של המפלגה לא הופיעו בהודעה ובפרסום, לא מדובר במיזם על־מפלגתי. היוזמה והביצוע הם מבית היוצר של הבית היהודי, והמועצה בהחלט שייכת לה.
לפני כחודש וחצי, כשהיוזמה החלה להתגלגל, שוחחתי עם אחד מהיוזמים, והוא ניסה להסביר לי מדוע יש צורך בגוף הזה. לדבריו, המטרה הראשונה של המועצה היא דיון בשאלה אם יש עדיין מקום למפלגה מגזרית של הציונות הדתית, אם יש בה צורך. בימים אלו מתברר שזו כנראה השאלה הלא נכונה. המציאות אינה ממתינה להרכבת מועצות ציבוריות רבות משתתפים ועתירות מכובדים. עד שהמועצה הנכבדה תסיים את הדיונים החשובים, מפלגת הציונות הדתית עשויה להפוך להיסטוריה.
מי שעוקב אחר הסקרים בשבועיים האחרונים יכול לראות שרשימת מפלגות הציונות הדתית לא עוברת את אחוז החסימה. באף אחד מהסקרים לא צלחה את הרף רשימה משותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי. עם כל ההסתייגויות המתבקשות כשמסתמכים על סקרים, המשמעות פשוטה: הציבור כבר הכריע מה עמדתו בשאלה הזאת, והתשובה שלו היא שלילית. הוא לא רוצה מפלגה ציונית דתית בכנסת, או על כל פנים לא רוצה מספיק. בהקשר הזה צריך לזכור שהמפלגות מימין לליכוד בדרך כלל מקבלות פחות מנדטים מבסקרים, ולא יותר.
לנוכח המצב העגום הזה, ייתכן שצריך להציע למועצה הציבורית לשנות את ייעודה. אין עוד טעם לדון במפלגת הציונות הדתית ובבירור דרכה. זה הדיון של אתמול. המועצה, שמחצית הרכבה שכבר פורסם מכובד ומרשים, צריכה לעסוק במחר, ובשאלה כיצד מתמודדת הציונות עם מציאות שבה אין מפלגה מגזרית.
אין זו סוגיה פשוטה כלל ועיקר. השאלות שעומדות על הפרק הן כבדות משקל. הרבה מאוד מפעלים מפוארים בנוף הציונות הדתית – הישיבות, הגרעינים העירוניים והשירות הלאומי – מושתתים במידה רבה על הייצוג הפוליטי שלה. בחלק מהמקרים הציבור אפילו אינו מודע לכך. הנחת היסוד שלהם אמרה שהמפלגה תהיה שם תמיד, ותצליח תמיד לדאוג למה שצריך. לכן לא הורגש צורך לבנות מנגנונים חלופיים שיתמכו במפעלים הללו, שבמידה רבה "עושים" את המגזר. כעת, כאשר נראה שהמציאות של מפלגה מגזרית כבר אינה בגדר עובדת חיים, צריך לחשב מסלול מחדש, ומהר.
הטעות של בנט
עם פרוץ מערכת הבחירות, מאמצי מפלגות הימין ממוקדים, כמובן, ביצירת סיטואציה פוליטית כזו שבה גוש הימין ללא ליברמן ימנה 61 חברי כנסת. אחד מאלו שהציבו לעצמם את המטרה הזו הוא יו"ר הימין החדש, נפתלי בנט. בנאום שנשא לאחרונה בכינוס של מפלגתו השמיע בנט שני משפטי מפתח. הראשון, "אנחנו רצים כמפלגה ונהיה פתוחים לחיבורים. נעשה מה שנכון למדינת ישראל"; השני, "הימין החדש חוזרת למרכז המפה בגדול". אם לתרגם את המשפטים הללו לשפת המעשה הפוליטי, בנט רוצה "למלא את החלל" ב"ימין הרך", חלל שלהבנתו מונע כרגע את הקמתה של ממשלת ימין.
הניתוח הבסיסי של בנט נכון. מה שאִפשר את הקמת ממשלת נתניהו הרביעית, שכיהנה בכנסת ה־20 ולמעשה עדיין מכהנת אף שאנחנו כבר יותר מחודשיים בתוך הכנסת ה־22, הוא הקמת מפלגת כולנו. מה בעצם עשתה כולנו? היא יצרה בית למצביעי מרכז־ימין או ימין רך, שהליכוד הלך ימינה מדי לטעמם ונתניהו כבר נמאס עליהם. כחלון העניק להם לרגע אחד בית פוליטי, ואחרי הבחירות חבר לימין והעניק לנתניהו אפשרות להקים ממשלה בעזרת קולותיהם. ההבנה של כחלון שזהו הציבור ששיגר אותו לכנסת ונתן לו 10 מנדטים היא גם זו שגרמה לו להפוך למלאך השומר של בית המשפט העליון. הוא הבין שזו הסוגיה העיקרית שמפרידה בין מצביעיו ובין מצביעי "הימין הקשה".
כעת בנט מבין שמה שמונע כרגע מגוש הימין להקים קואליציה הוא קריסת כולנו והיעלמותה. האפשרות הזאת מתה, ומאגר המצביעים שלה עבר לכחול לבן. מה שבנט רוצה הוא להיות בית למאגר המצביעים הזה בדיוק. לכן הוא מדבר על החזרת הימין החדש "למרכז" ומציין שהמפלגה פתוחה לכל מיני חיבורים, כלומר לא בכיס של נתניהו.
אולם, בעוד הדיאגנוזה של בנט מצוינת, דרך הטיפול שהוא מציע חסרת סיכוי. גרוע מכך, היא מתכון לאסון פוליטי. בנט כבר צבוע בצבע ברור מאוד. הוא ימין. ולא רק שהוא ימין, הוא ימין בן ברית של נתניהו, שיודע לתקוף את נתניהו בעיקר מימין. בנט לא יוכל להתמקם במרכז ולמלא את החלל שהותיר כחלון. המפלגה שלו לא עשויה מהחומרים הנכונים.
יתרה מזו, המחשבה שהחלל שכחלון הותיר עם התפוררות כולנו ממתין למילוי היא שגויה. מצביעי האגף הזה כבר נדדו לשני בתים חדשים: לליברמן ולכחול לבן (באוריינטציה לאגף הימני ברשימה – האגף של הנדל והאוזר). אחת הסיבות העיקריות לכך היא האמון בליברמן ובכחול לבן שלא יחברו לנתניהו בקלות. לעומתם, בנט מגיע לבחירות הישר מתפקיד שר הביטחון של נתניהו. הוא נשאר בתפקיד גם אחרי ההחלטה על הגשת כתב האישום נגד נתניהו. כך הוא יתקשה להתמודד ביעילות על קולותיהם של מי שנתניהו נמאס עליהם.
בנט מתקשה להפנים זאת. הוא מתעלם מכך שכבר הוכח שאין באמת מקום לשתי מפלגות מימין לליכוד. הוא גם מתקשה להבין שאין לו סיכוי להיות בית לימין הרך שמשמאל לליכוד. כדי לצאת לדרך חדשה בנט צריך להפנים את המציאות הקשה שהוא נתון בה. רק אז הוא יוכל לגבש אסטרטגיה טובה הלאה, בתוך הליכוד או מחוצה לו.
מחאה עכשיו
כבר קשה לספור את התקדימים שהמערכת הפוליטית מספקת לנו בשנה האחרונה. הרבה דברים שאיש לא האמין שיכולים לקרות בפוליטיקה קרו כאן מאז חנוכה שעבר. ועדיין, פיזור הכנסת ה־22, הכנסת השנייה ברציפות שמתפזרת בלי שהשכילה להקים ממשלה, הוא משהו אחר. זה לא עוד תרחיש פוליטי שלא הכרנו כמותו אלא משבר משטרי של ממש. איום על עצם אמון הציבור בשיטת המשטר הדמוקרטית הישראלית.
אי יציבות משטרית אינה סיבה לגיחוך. הוא כבר גרר בעבר מדינות אחדות למקומות רעים מאוד. רק משום חוסר הרצון להסתבך בהשוואות לא מוצלחות נוותר על הפירוט.
בהשראת המצב הקשה עולים רעיונות שונים ומשונים למחאה אזרחית, ובהם הרעיון המעט נדוש להחרים את הבחירות. הבעיה היא שאם הוא מצליח יותר מדי בצד אחד של המערכת הפוליטית הוא אולי יפתור את המשבר, אך דווקא לרעת הצד המוחה. מה שכן אפשר לעשות הוא לחולל מחאה ציבורית שתיצור דה־לגיטימציה לחזרה על תסריט הכנסת ה־22 בכנסת ה־23. היא תגיד בפשטות: לא נצביע למפלגה שלא תתחייב למנוע בכל דרך מערכת בחירות רביעית ברציפות. כבר עכשיו, לא נצביע למנהיגים שהתחייבו שלא תהיה מערכת בחירות שלישית, אבל ברגע האמת כן דרדרו אותנו למערכת בחירות שלישית. אם קמפיין תקשורתי וציבורי כזה יתפוס תאוצה, אולי גם נבחרי הציבור בכנסת יתעשתו סוף־סוף, אם לא לפני הבחירות – לפחות אחריהן.
