המשנה ליועמ"ש דינה זילבר קראה לנוכחים בכנס העמותה למשפט ציבורי בסוף השבוע שעבר להתגייס למען שלטון החוק: "השמיעו קול… שמרו עלינו כדי שנוכל להמשיך לשמור עליכם מפני השררה השלטונית".
אזרחים רבים ואני בתוכם אינם יכולים להיענות לקריאתה, וראוי להסביר מדוע. איננו תומכי שחיתות, ולא אוהדי עבריינות. רעיון שלטון החוק ראוי לתמיכה, אלא שבמבנה העומק שלו שוכן יסוד חתרני המאיים על המפעל הציוני. תחת דגלי שלטון החוק מדינה שנבנתה בכיסופי דורות של יהודים הולכת ומתעצבת ללא יותר מישות חוקית משפטית. בעשור הראשון להקמת המדינה חזר דוד בן־גוריון והדגיש את מהותה של ישראל כמדינה שנדרשת להתנהל בנאמנות לחזון נשגב שמעבר ל"סתם" מדינה מתוקנת, וכך הסביר: "עם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו" ("כוכבים ועפר", עמ' 92).
מדינה זקוקה כמובן לחוק. אבל כל מדינה, ובמיוחד ישראל, היא הרבה יותר מישות משפטית. החוק הוא רק הפיגום, ולא הבית עצמו. השאלה היא מהו הבית. האם החוק יכול לכונן את זהותו? לא רק החוק מלכד אותנו לאומה.
בכל הקשור ליחסי האדם עם מדינתו, נושאי דגל שלטון החוק מבקשים לטעת בנו סיפור אחר, המבוסס על השקפת עולם ליברלית. במרכז החברה הוצב האדם הפרטי ושאיפותיו האישיות, ואלמלא החוק אין לכאורה מה שיכול ללכד כאן "חברת מהגרים" לקיום משותף. זה כמובן סיפור אחר מסיפור גאולת ישראל, שיבת ציון וקיבוץ הגלויות.
בן־גוריון הבין כי כישות דינמית, המדינה היהודית תתנהל בדרישה מתמדת לסנכרון בין מתחים. ייחודה של ישראל מציב אותה, להבנתו, במתח המתמיד בין המדינה כמנגנון מוסדי סדור ובין המדינה כאמצעי בתהליך גאולה לאומי. בכך מוסבר מדוע לשיטתו, גם לאחר הקמתה, ישראל תמשיך להיות "מדינה שבדרך", כאמצעי למימוש חזון גאולה אינסופי.
במושג "ממלכתיות" שיצר ביקש בן־גוריון להציב למשרתי הציבור אופק של חזון־על, שיכוון אותם מעל למסגרת החוק והנהלים. כך תבע ממשרתי הציבור נאמנות שאינה פורמלית: "לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע… הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל, לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה" (שם, עמ' 48). זו תמצית הדרישה לממלכתיות בתורת המדינה של בן־גוריון, שאינה מסתפקת רק בהכוונה לניהול המדינה בשלטון החוק בניקיון כפיים. הממלכתיות היא המצפן הלאומי שמשרתי הציבור נדרשים לפעול לאורו גם כשהם ניצבים מול מתחים כמו המתח המתמיד בין היותה של מדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי ובין היותה מדינה שוויונית לכל אזרחיה.
להבהרה קונקרטית נתבונן בסוגיית התיישבות הבודדים בנגב, כדוגמה טיפוסית למתח בין התנהלות רק לאורו של החוק ובין התנהלות בהשראת חזון ההתיישבות הציוני. במשך שנים פעלה פרקליטות מחוז הדרום נגד התיישבויות הבודדים בנגב. לפי הנוהל החוקי, האדמה אמורה להינתן למתיישב בחוות הבודדים במכרז שווה לכל אזרח. אולם המתיישבים קיבלו את הקצאת הקרקע מהרשויות הממונות בלא מכרז. לפיכך דרשה פרקליטות המדינה לעקור את המתיישבים, להשיב את האדמה למנהל ולפרסם מכרז. החזקה בקרקע, שבה החזיקו המתיישבים מעל עשר שנים, לא הניחה את דעת הפרקליטים. במפגש עם חניכי המכללה לביטחון לאומי שאלתי בכירה בפרקליטות הדרום מה יקרה אם בדואים ייגשו מחר למכרז עם כסף סעודי, ויזכו ברוב החוות. האם זה בסדר? "כן", היא ענתה. "זה הנוהל". שאלתי: "אם כך, נוהל קודם למהות?".
מדינה זקוקה לא רק למסגרת חוק מלכדת לכלל אזרחיה, אלא בעיקר לסיפור לאומי מאחד, שלאורו פועלים בתודעת שליחות ובכוחו אפשר לתבוע מאזרחים הקרבה. עם מתגייס למלחמה ולמאמצים לאומיים בשגרה ובחירום לא רק מתוקף חובת החוק. כאן המפתח להבנת האיום הטמון בהנפת יתר של דגלי שלטון החוק. בימים שלפני קום המדינה שרו: "חוצבים אנו גורל ביד רמה… אנו זוכרים כי יש לנו אומה, אנו יודעים כי יש לנו מולדת". ישראל מייצגת אומה ומולדת, לא רק ישות חוקית ומשפטית.
