בקיץ 1931 סער הקונגרס הציוני ה־17 במחלוקת בין חסידי חיים ויצמן לחסידי זאב ז'בוטינסקי. הסוגיה עוד הייתה תיאורטית לגמרי: האם להתעקש על ארץ ישראל השלמה, בשתי גדות הירדן, או להסכים להסתפק במדינה קטנה שהשגתה אולי ריאלית יותר.
על השסע הזה כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שהשתתף בקונגרס, כך: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבבי סער דמעה… מי השליח בכם, עדת נגועי אלוהים, אכולי משטמה ומזי קנאה, לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם… האין איש ביהודה? האין אחד בכל מערכותיכם, גבר חיל, מושל בעוז, גדל רוח ונגיד עם… אשר יאחז בציצית ראשכם וינערכם בחוזק יד?"
מילותיו של ביאליק כאילו נכתבו בשבוע שעבר על חברי הכנסת, היודעים שמול מדינת ישראל ניצבת בשנים הקרובות התמודדות קשה עם איראן וגרורותיה; היודעים את סכנות הפגיעה האנושה במערכות הבריאות והחינוך, ואולי גם ביכולת המערכת הביטחונית להתמודד עם האיומים בהיעדר תקציב ריאלי.
ועם זאת, אסור שהאשמה תישאר כללית. חשוב להצביע על אשמים ספציפיים. האחראי העיקרי, ועכשיו כבר אין בכך ספק, הוא בנימין נתניהו. בפעם הרביעית בתוך עשור הוא גורר את ישראל לבחירות בגלל האינטרסים האישיים שלו. ב־2015 בגלל חוק ישראל היום, באפריל 2019 כדי להקדים את גיבוש כתב החשדות נגדו, בספטמבר 2019 כדי להקדים את הגשת כתב האישום, ועכשיו כדי שיוכל להגיע למשפטו במעמד של ראש ממשלה, ואולי אף יזכה להקים קואליציה שתשיג לו חסינות מעצם ההעמדה לדין. אכן, הכול לפי החוק. כשר, אבל כל כך מסריח.
האחריות השנייה במעלה נופלת על חברי בלוק ה־55 בכלל, ועל חברי הליכוד בפרט. הם יודעים טוב מכולנו את שנכתב בפסקה הקודמת, אבל שוב נראו בקוצר ידם העלוב. ח"כ דוד ביטן העז לומר השבוע במפורש ש"זו ההזדמנות האחרונה של נתניהו להשיג 61 מנדטים". כלומר: אם לא ישיג, ילך הביתה. אבל האם ראוי לבזבז מיליארדי שקלים יקרים של צרכינו החיוניים ביותר, ושיסוע נוסף של הזירה הציבורית, רק כדי לתת לנתניהו את ההזדמנות הנוספת הזו?
יש גם אשמים משניים, עקיפים יותר, ובכל זאת אחריותם רבה. הראשונה היא מערכת המשפט. "אקטיביזם שיפוטי", כלומר פירוש החוק לפי תכליתו, הוא כלי חשוב בחיים הציבוריים מול הנהגה נעדרת נורמות. אבל דווקא כדי שיוכל להתקיים, השימוש בכלי הזה חייב להיות במשורה, באופן שרוב הציבור יבין את הצורך החיוני בו. השימוש האינסופי בכלי האקטיביסטי מונע בימים אלה את היכולת להשתמש בו, דווקא כשהוא נחוץ במיוחד.
הרי אפשר לשער שחוק החסינות נועד לאפשר לחבר כנסת לקיים את עבודתו הציבורית בלי שיוטרד משפטית. הוא בוודאי לא נועד כדי להגן על מעשי השחיתות האישיים שלו. יתר על כן: החוק אפשר לראש ממשלה לכהן עד פסק דין חלוט כדי שהפקידות המשפטית לא תכריע לבדה על החלפת ראש ממשלה והליכה לבחירות. אבל כשממילא הולכים לבחירות, האם החוק אמור להגן על זכותו של נאשם בחשדות חמורים להרכיב ממשלה? אלא שאחרי שמערכת המשפט צעקה "זאב זאב" תחת כל עץ רענן, היא כבר אינה מסוגלת לגרש את הזאב כשהוא באמת מופיע.
ואחרונים, ובהקשר זה לא ממש חביבים, הם אנחנו. כולנו. הלגיטימציה הניתנת כיום לנתניהו להמשיך בתעלוליו היא, בין השאר, תולדה של נורמה חברתית רווחת של סגידה למצליחנים. נתניהו נתפס שנים רבות כמצליחן – קוסם מדיני, כלכלי ופוליטי, ועל כן הותרו לו, כביכול, דברים רבים. כשם שאפשרנו לטייקונים לקבל מינופים בנקאיים חסרי אחריות, שהביאו ל"תספורות" על חשבון כולנו, כך גרמנו לטייקון הפוליטי נתניהו לחשוב שהכול מותר לו, הן בעבירות שהוא חשוד בהן כשלעצמן, והן בסדרת התרגילים המחפירים שהוא עושה כדי להיחלץ מאימת הדין.
כל זה צריך להשתנות. נתניהו צריך לצאת מחיינו הציבוריים מהר ככל האפשר. אבל גם כולנו צריכים ללמוד לתבוע ממצליחנים דין וחשבון על אופן פעולתם. ההנחה שהמטרה מקדשת את האמצעים נכונה רק עד גבול מסוים. אם היא חסרת גבולות, אנחנו עלולים לגלות, ממש כמו בשבוע שעבר, שהאמצעים הם אנחנו.
