מציג גבול אלמנה: ישראל צריכה למתוח קו אדום למחבלים

רפיח המצרית היא עיר שחצויה לשני חלקים – האחד ברצועת עזה והשני בסיני. בימים האחרונים היא הופכת להיות היסטוריה, הממשל המצרי מוחק אותה. מצרים משלימה יצירת "רצועת ביטחון" בגבול סיני־עזה, רצועה שמכסה את רוב שטחי העיר. עשרות אלפי אנשים פונו מבתיהם, אלפי בתים נהרסו, הושטחו. הנתונים נעלמים מן העין כי צבא מצרים הכריז על האזור כשטח צבאי סגור ונאסרה כניסת עיתונאים ואזרחים. גם התמונות שמגיעות משם, תמונות של פיצוצים רבי עוצמה, קירות מעוטרים בכתובות "להתראות רפיח" ואנשים עוזבים את העיר, הן מעטות והושגו בהיחבא. לפי הדיווחים המעטים מהאוכלוסייה המקומית, המשפחות אמורות, אולי, לקבל פיצוי כלשהו.

מצרים החליטה שהיא נלחמת בטרור בסיני, וסימנה את רפיח כקן צרעות. זה קרה אחרי קיץ 2014, הקיץ של צוק איתן. הקיץ שבו צדו הלוחמים שלנו בפינצטה מחבלים במנהרות תופת וכל פעולה לוותה בייעוץ משפטי תוך רצון להימנע מפגיעה באזרחים עזתים. הגבול עם מצרים ידוע כנתיב הברחות מרכזי של רצועת עזה. במאות המנהרות מתחת לגבול עזה־סיני עברו לא רק דלק, אוכל ותרופות, אלא גם פעילי טרור והרבה מאוד נשק – לשני הכיוונים. מצרים החליטה להתמודד עם הטרור כמו שהיא יודעת.

שמעתם על זה משהו? כלום. את המידע מצאתי בכמה אתרים פיראטיים, ברשתות החברתיות ובעיקר ב'בלוג של אבו־עלי', בלוג ישראלי מעניין. מועצת הביטחון של האו"ם לא כונסה, מועצת זכויות האדם של האו"ם בתרדמת, התקשורת העולמית שותקת ואפילו לא מתעניינת או שואלת שאלות, ארגוני זכויות האדם העולמיים שותקים. נכנסתי לאתר של ארגון 'אמנסטי' העולמי לראות אם הם בכלל מצייצים על משהו שקשור לזה. דום שתיקה. עאהד תמימי בקדמת הבמה, אלפי אנשים שגורשו מהבית שלהם הם אבק. הלכתי גם לטוויטר, ה־מקום של המחאות המחתרתיות – וגם שם כלום. כלומר לא כלום, יש הרבה מאוד ציוצים על רפיח בהקשר הישראלי. ישראל מטילה מצור, ישראל מפציצה, תושבי רפיח העזתית מוחים נגד ישראל ונגד הנשיא טראמפ בגלל הקיצוץ באונר"א, ועוד. רק ישראל וישראל.

אני לא כותבת את זה כדי לספר שוב כמה העולם צבוע, כמה אי אפשר להסביר את האובססיה העולמית כלפי ישראל באופן רציונלי או הגיוני. אני גם לא כותבת את זה כדי לקנא במצרים שאין לה בג"ץ ואין לה בצלם. ישראל, לשמחתי, היא דמוקרטיה אמיתית ולא הייתי רוצה לחיות ברפובליקה של א־סיסי. אבל כדאי לפקוח עין על המהלך הזה שלו. להבדיל ממנו, גם ישראל עקרה אלפים מהבית, וממש באותו חבל ארץ. אבל זה לא נעשה כדי למגר טרור, אלא כדי לברוח ממנו. זה לא נעשה מתוך רצון לקחת אחריות על אזור ולהשמיד את תשתיות הטרור, זה היה כדי לברוח מאחריות ולעצום עיניים עד לתוצאה של העצמת תשתיות הטרור והמוטיבציה אליו. מצרים שברה את הכלים כדי לדאוג לביטחון הלאומי שלה מפני גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים ומתוך הבנה שהם בדרך לאותו גורל כמו עיראק או סוריה. היא סימנה את אזור המנהרות ברפיח כאיום אסטרטגי וטיפלה בו.

סופגים ובוכים

וזה זורק אותי לכאן ועכשיו, היישר אל השבועות האחרונים, אל טרור הסכינים וטרור הכבישים. החודש האחרון הותיר עשרה יתומים, שתי אלמנות ופגיעה חמורה בביטחון האישי של תושבי יהודה ושומרון. המחבלים יוצרים מולנו מאזן אימה, במקום שזה יהיה ההפך. המחבל שרצח את הרב בן־גל נצפה יום קודם לכן מקלל חיילים בדיוק באותו מקום באריאל. זה לא אומר שכל מי שמקלל הוא רוצח, אבל זה כן מעיד על כמה תעוזה וביטחון יש לחבר'ה האלה מול חיילי צה"ל, במקום שיהיה בדיוק ההפך. כך גם במקרה עהאד תמימי ומשפחתה תומכת הטרור. אנחנו מנסים לטפל בטרור דתי ולאומני בכלים של דמוקרטיה מערבית. זה בסדר, אבל עד גבול מסוים. את הגבול הזה ישראל צריכה לקבוע, והוא לא חייב לעלות בנהרות של דם. הגבול הזה יכול וצריך להיות הטרור של החודש האחרון.

רוצח הרב שבח הוא נצר למשפחת טרוריסטים וזוכה בימים אלה לתהילה חוצת מחנות בצד הערבי. ראש מועצת הכפר יאמון, שבו חוסל המחבל, הכריז כי "אנחנו נפעל להקים אתר זיכרון להנצחתו, כדי שילכו בדרכו". למה אנחנו סופגים את זה? לא ברור לכולנו שזה מצמיח את הרוצחים הבאים ואת הקברים הבאים? האם מישהו עצר את ראש הכפר הזה? הטיל ענישה על הכפר? טיפל ב"אנשי הדת" שהטיפו לימי זעם במסגדים? הרס את ביתו של ראש הכפר למען יראו וייראו? האם מישהו בא חשבון עם המשפחה של הרוצח שתמכה בו והסתירה אותו? זה זמן לא מבוטל שפוליטיקאים מאיימים בגירוש בני משפחות של מחבלים ככלי הרתעה. דיבורים בעלמא בינתיים. אינני יודעת אם זה כלי הרתעה אפקטיבי; את זה יגידו גורמי הביטחון. אבל אם הוא אפקטיבי – חייבים לחתור לשם, כי זה או משפחת המחבל הבא, או משפחת הקורבן הבא, ובמשוואה הזו ברור מי צודק.

אנחנו מתמודדים עם בג"ץ ועם בצלם אבל נראה שהשלמנו עם המחיר, המנהיגים שלנו הפנימו את מרחב הספיגה וכולנו סופגים ובוכים. זה מחיר שאסור שנתרגל אליו. התמונות קורעות הלב של האלמנות השבוע הן לא כורח המציאות, ועל מדינת ישראל לעשות הכול כדי למנוע עוד תמונות כאלה. הכול, זה אומר גם בתנאים קצת פחות מנומסים, פחות דמוקרטיים. ככה זה כשרוצחים את בני עמך. להפקיר את הביטחון של האזרחים שלך בגלל שמירה על זכויות האויב זה לא מוסרי. זה לא מוסרי וגם לא חכם לרחם על אכזרים.

ומה יגיד העולם? העולם תמיד אומר כשזה קשור לישראל והוא בדרך כלל לא אומר כשזה קשור למצרים. הוא עושה את זה היום והוא יעשה את זה מחר ובכלל לא משנה מה ישראל תעשה ועד כמה תהיה טהורה. ככה זה, לא רציונלי ולא הגיוני, ולכן צריך להתחשב בזה אבל עד גבול מסוים. הגבול הוא החיים שלנו והביטחון שלנו, הגבול הזה כבר הגיע. מרחב הספיגה נגמר.