ישנה מחלוקת מפורסמת בין בית שמאי לבין בית הלל, בקשר להדלקת נרות חנוכה. המחלוקת מתמקדת בשאלה פשוטה לכאורה: כמה נרות יש להדליק בלילה הראשון של חנוכה, וכמה ביום השמיני? לדעת בית הלל מוסיף והולך,היינו – בלילה הראשון יש להדליק נר אחד, בלילה השני שני נרות וכן הלאה, עד שבלילה האחרון מדליקים שמונה נרות. לדעת בית שמאי, הסדר הוא הפוך – בלילה הראשון מדליקים שמונה נרות, ומכאן ואילך מדיי ערב מספר הנרות פוחת והולך.
הגמרא במסכת שבת כא, מציעה הסבר למחלוקת, לדעת בית הלל "מעלין בקודש ואין מורידין", קרי בדברים של קדושה תמיד מוסיפים ועולים. ברם, לדעת בית שמאי, הנימוק נעוץ בכך שנרות חנוכה מקבילים לפרי החג, הקרבנות שמקריבים במשך חג הסוכות ושמיני עצרת, הפוחתים מיום ליום עד שביום השמיני "פר אחד ואיל אחד" בלבד.
ישנה מחלוקת אחרת בעלת אופי דומה בין בית הלל לבין בית שמאי,אשר יחד שתיהן מאירות זרקור על ההבדל הקיומי בין תפישות העולם של בית שמאי ובית הלל. לפי מסכת ברכות נא, בית שמאי ובית הלל חלוקים לעניין הברכה שמברכים על האש במוצאי שבת. לדעת בית שמאי, לשון הברכה היא "ברא מאור האש", ואילו לדעת בית הלל מברכים "בורא מאורי האש". בעוד שעל פי בית שמאי הברכה היא בלשון עבר ומדובר באש הראשונית שהקדוש ברוך הוא לימד את האדם להצית במוצאי שבת לאחר בריאת העולם (כמוזכר במסכת פסחים נד), לפי בית הלל הברכה היא בלשון הווה ומדובר באש שמדליקים כעת.
האם יש קשר בין המחלוקות, העוסקות שתיהן בנושא האש? האם נוכל למצוא נראטיב המקשר אותן? מה הרעיון העומד מאחוריהן וכיצד תורם הוא להבנת תפקידינו כיהודים, הקשר שלנו עם העולם הגדול והסכנות והאתגרים העומדים לפנינו?
סבורני שיש קשר. האש היא הדבר הראשון שנעשה בצוותא, בשותפות בין הבורא ובין הברואים. האש לא נבראה יש מאין, אלא בכך שהבורא לימד את האדם להוציא ניצוץ משפשוף שתי אבנים. יש כאן שותפות בין הבריאה לבין יצירה אנושית, אשר מעלה את השאלהכיצד מתייחסים לכוח היצירה האנושית, ליכולת האדם ליצור דברים חדשים.
עבור בית שמאי הדאגה ממה שיכול להתרחש לאדם כיצור חברתי מפחידה, מעצם החשששאולי הוא לא ישפיע אלא יושפע, ויהפוך לחלק מהאפלה. לכן, בית שמאי מציע,שכל פעם שאש (שהוא המעשה היצירתי המקורי של הקב"ה בשת"פ עם האדם)משמשת כדוגמה פרדיגמטית למעורבותנו בחברה,ישנה סיבה לדאגה. מסיבה זו, עבור בית שמאי, כאשר אנו מדליקים את נרות החנוכה, המודל חייב להיות מקביל לקורבנות של סוכות, אותם אנו מציעים על שבעים אומות העולם, אך מורידים את מספרם מדי יום, ולבסוףמסכמים רק עם הקורבנות שחוגגים את היחסים הייחודיים בין הקב"ה והעם היהודי.
באופן דומה, בהבדלה, הדאגה העיקרית היא להזכיר לנו כי היצירתיות שלנו חייבת תמיד להיות מושרשת במעורבותנו עם הקב"ה. ולכן, בית שמאי מציע שבמוצאי שבת נברך ברכה שמבשרת על אותה חווית היצירה המקורית, כדי להזכיר לנו את המפגש המקורי בין הקב"ה לבין האדם. מכאן, לדברי בית שמאי, בריאת האש מוזכרת בגוף יחיד ובזמן עבר, נסיגה לחוויה מקורית זו.
בית הלל משיב – אכן יש אמת בדברי בית שמאי! יש כאן סכנה בהתמודדות עם העולם הרחב, ביציאה מרשות היחיד שלנו. אולם, מעלין בקודש! אנו מוסיפים אור בעולם, ואין אנו מוכנים להיכנע לחושך. אנו מברכים "בורא מאורי האש" – פנינו אל ההווה ואף לעתיד המתפתח ממנו, כאשר הארת החושך היא אכן אתגר – אבל אחריותנו היא.
בשבועות האחרונים הייתה לי הזכות לבקר את תלמידות מדרשת או"ת לינדנבאום, המשרתות כעת בצה"ל בבסיסים שונים. מדובר בצעירות שהשקיעו שנה עד שנתיים ללימוד תורה אינטנסיבי לפני שירותן הצבאי, והן זוכותלליווי רוחני מלא,המסייע להן בתמרון מול כל האתגרים העומדים לפניהן בצה"ל.כמו נרות החנוכה ונר ההבדלה, הבנות הגיבורות הללו מאירות את החושך בהגנתן על ארצנו ועל עמנו. אולם, באותה השעה, אל לנו להתעלם מהאתגרים העומדים לפניהן, כבנות המחויבות לתורה ומצוות, כאשר הן מדליקות נרות בסמוך לרשות הרבים, מקום שהתרבות השלטת מנוגדת לעתים לתרבות רשות היחיד שלהן, לבית שבו גודלו וטופחו, ובע"ה,אליו תחזורנה לחיק משפחותיהן.
חלק ממשימתנו כציונים דתיים היא להכיר בכך, שאין אנו מסוגלים לחיות על אי בודד כרובינסון קרוזו, אלא עלינו להיות מעורבים בחברה הישראלית. אכן, השמנים והפתילות שלנו חייבים להיות מהטובים ביותר, מושרשים ברשות היחיד של בתינו, בחוויה המשפחתית היהודית המבורכת, בבתי הכנסת והישיבות, ובמוסדות החינוך שלנו. אבל בו בזמן, אנחנו שותפים גם ברשות הרבים, שותפות שאף היא באחריותנו.
ייתכן, שזו הסיבה שסוגיית הלכות חנוכה נמצאת דווקא במסכת שבת, שבה אנו לומדים על ה"רצוא ושוב" בין רשות היחיד ורשות הרבים, וכן לומדים על ההתמודדות הנכונה בין שני עולמות. הדבר ראוי להרים על נס, לפרסם ולחגוג.
