כשאני מסתכלת אחורה אל 12 שנות הלימוד שלי בבית הספר, אני מתקשה למצוא משהו להתגעגע אליו. לא אהבתי כשאמרו לי מה לעשות, לא אהבתי לשבת בשיעורים שמשעממים אותי ובעיקר הייתה לי מועקה מלהביא את בית הספר הביתה – להלן שיעורי בית.
אני זוכרת את תחושת השחרור בסיום כיתה י"ב, כמה שמחתי שכל זה מאחוריי. איזו הקלה הייתה לי מהידיעה שלעולם לא אצטרך להתמודד עם זה יותר. אבל מתברר שזה היה לזמן מוגבל. כי אם חשבתי שלהיות תלמידה זה נטל – גיליתי שלהיות אמא של תלמידים ביסודי זה הנטל האמיתי.
חשוב לי להיות אמא מעורבת, חשוב לי לשמוע מהמורים איך הילדים שלי מרגישים בכיתה, אני באמת מתרגשת כשמורה מתקשר אליי כדי להגיד משהו טוב ומעריכה מאוד את יתרונות הקשר שלי איתם לטובת ילדיי – אבל בכל מה שקשור לעדכוני שיעורי בית, עבודות וחומר למבחנים, אני ממש ממש לא רוצה להיות מעורבת.
מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם הידיעה שיש הכתבה באנגלית או עם פירוט שיעורי הבית בחשבון? יש לי שתי אופציות: או לעשות אותם במקום הילד או לפקח עליו שיעשה אותם. והאופציה השנייה מביניהן היא הכי גרועה (כל עוד לא מדובר בשיעורים בחשבון). למה אני צריכה לקחת אחריות על העובדה שהילדים שלי צריכים לעבוד גם מהבית? למה אני צריכה לדעת מה החומר שלהם למבחנים? זה התפקיד של המורים. בדיוק לשם כך הילדים הולכים לבית הספר, ללמוד לא רק מקצועות אלא גם ללמוד להיות חלק ממסגרת, על הזכויות והחובות שבה.
אם יש בעיה ספציפית, זה משהו אחר. אבל ביומיום, בשגרה, כל המיילים וההודעות האלה הם מועקה להורה ומתח מיותר במערכת היחסים עם הילדים. והעניין הוא שאי אפשר להתעלם מהם, כי שאר ההורים נכנסים ללחץ ולפעולה, מלמדים את הילדים למבחנים ויושבים לעשות איתם שיעורי בית, ואז כבר אי אפשר להשאיר את הילד שלך מאחור. וחס ושלום להשאיר אותם מאחור כשמדובר באיזו מטלה אמנותית שצריך לעשות, שם ההורים מתגלים יצירתיים במיוחד וגרנדיוזיים לא פחות, וכואב הלב לראות איך העבודות שעשו ילדים לבד נראות עלובות לידם.
יש הרבה ביקורת על דור הילדים שלנו. אומרים שקשה ללמד אותם, שזה לא כמו פעם. מורים מספרים על חוסר היכולת להשליט סדר ומשמעת בכיתות. מדברים על פינוק, על אי לקיחת אחריות ועל עצלנות שנובעת ממסכים ומסיפוקים מיידיים.
אבל לי נראה שאלו דווקא המורים שמגלים חולשה. הם אלו שלא מאמינים בכוח שלהם להצליח להטמיע בתלמידים ערכים והרגלים שישפיעו עליהם גם בבית, הם אלו שתוקעים חיץ במערכת היחסים שלהם עם התלמידים והם גם אלו שמטילים על ההורים את מטלות הבית במסווה של "עדכון". הרי הרבה יותר קל לזרוק אחריות ברגע שחולקים אותה. וזה עוד בלי לומר מילה על האפשרות האמיתית ללמוד על אחריות אישית ועל סיבה ותוצאה דווקא בגיל הצעיר הזה. כי דווקא הדור הזה, לפחות לפי איך שזה נראה מהבית, הוא דור שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים, הוא דור שיודע מה הוא רוצה ומה מצופה ממנו, ובמיוחד יודע מתי לא מאמינים שהוא יכול לבד.
