אני זוכרת את הרגע הזה, באזור תחנת רכבת צפון, כשנשאתי עיניי אל על והבחנתי בשלט חוצות המבשר על יציאתו של סרט חדש לאקרנים. זו הייתה שנת 2002, ואני תלמידת מדרשה אידיאליסטית עם תיק גדול על הגב. על היריעה היו מרוחים שני גברים שנראו כמו חיילים, כאשר אחד מהם נישק את חברו והם רבצו בשלג. מתחת לתמונה נכתב "יוסי וג'אגר". אחר כך שמעתי את השדרנים ברדיו דנים על הסרט "פורץ הדרך".
הפרסומת עברה לידי. הייתי עסוקה בלימודי ההתחזקות שלי ולא היה לי יותר מדי זמן לסרטים. אבל בשנת 2006, כששלטי החוצות שוב נמרחו בפרסומות ענק עם שלושה גברים מעורטלים ובחורה ומתחתם הכיתוב "הבועה" – הסקרנות הכריעה אותי.
לא הלכתי לראות אותו בקולנוע כי התפדחתי, אבל ראיתי וחטפתי את שוק התרבות של חיי. זו הייתה הפעם הראשונה שחיפשתי בגוגל את המילים "הומו" ו"להט"ב" בניסיון להבין מה הסיפור. בשנת 2011, כשהתחלתי את דרכי בתקשורת, אחת הכתבות הראשונות שעשיתי הייתה על הסניף הדתי הראשון של תנועת "איגי", אליו הגיעו בני נוער להט"בים בחשאי.
גל אוחובסקי לִהטב אותי. הוא האיש שהפיק את הסרטים "יוסי וג'אגר" ו"הבועה". הוא גרם לעשרות בני נוער דתיים לצאת מהארון. אוחובסקי להטב לא רק אותי, אלא דתיים רבים שעד אז לא היה להם מושג מה זה להט"ב ונדרשו להתמודד לראשונה בחייהם עם הצפת המידע הזו.
כשגל אוחובסקי לִהטב אוכלוסיות שלמות הוא לא הרגיש מיסיונר. הוא הרגיש שהוא עושה את הדבר הראוי והמוצדק, וכל כלי לשכנוע היה לגיטימי. אני נזכרת איך בשנות התשעים חברות שלי ואני שרנו בקולי קולות באוטובוס את השיר "איתו לנצח" של קרח תשע, עד שהסתובב אלינו בחור צעיר ואמר: "בנות, אתן יודעות שזה שיר על הומואים, כן?"
כמה מוזר לשמוע עכשיו את אותו אוחובסקי תובע את חופש המחשבה שלו בחזרה מבחור צעיר וחמוד עם כיפה שהצליח לכבוש את הרדיו ולהפוך לזמר השנה. "אני לא אוהב מוזיקה אמונית", הוא כתב, "זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים".
כשאוחובסקי רצה להפיץ את משנתו הלהט"בית הוא לא עשה את זה בתחנות נישה. הוא השתמש בכל אמצעי שעמד לרשותו – כולל חבריו ברדיו, בתעשיית הקולנוע, בטלוויזיה ובכל מקום שמצא לנכון. אבל כששני אנשים כמו ישי ריבו ונתן גושן שרים על עולמם הרוחני זו כבר חוצפה, או "עוד ניסיון של דתיים להשתלט כאן על התודעה". כאילו אי שם במרתף סודי התכנסה קבוצה של אמנים דתיים וקיבלה החלטה מחתרתית להחזיר את אזרחי ישראל בתשובה. ובכן, הם לא. הם כותבים את כאבם, שרים את חייהם ומדברים את משנתם הרוחנית בדיוק כפי שאוחובסקי עשה לפני עשור או שניים.
עם יד על הלב, אני יכולה קצת להבין את החרדה שלו. הזיזו לו את הגבינה. הוא מתמודד כרגע עם כאבי המעבר של חילופי האליטות, ובמובן מסוים בא לי להרגיע אותו ולומר לו שזה בסדר. שיהיה לו מקום בארץ גם כמיעוט. שהעובדה שאנשים קצת מתחזקים ומגלים את השורשים שלהם לא תגרום להם להתחיל להעלות להט"בים על המוקד, כי במקביל הם עוברים גם תהליכי מודרנה.
אבל האמת היא שאני לא מצליחה להיזכר בתקופה שבה אוחובסקי וחבריו הפרוגרסיביים עשו בשבילי את אותו הדבר. כי כשאני הייתי נערה דתייה בשנות ה־90 בתל־אביב והייתי צריכה להסתובב שלוש שעות בקינג ג'ורג' עד שמצאתי איזו פלאפלייה כשרה, אף חילוני לא הוטרד מחוסר הנוחות שלי. וכשרונית שחר שרה ברדיו "אין בסוף עולם אחר" בשירה "שלום לתמימות", אף חילוני לא חש רגשי אשמה על הדתיים שמאזינים לשירים האלו ועל עולמם הרוחני שמתערער. ואני יכולה להמשיך עד אינסוף: עם אולם הקולנוע שבו הפופקורן אף פעם לא היה כשר, ועם משחקי הכדורגל והתוכניות הכי שוות שתמיד שודרו בשבת, ועם חנויות הבגדים שלמצוא בהן חצאית צנועה היה קשה יותר מאשר לפרוץ את אלקטרז. ככה נראו שנות ה־90 בעיני דתיים, בתקופה שבה גל אוחובסקי וחבריו שלטו בתודעה. לא התלוננו, כי ידענו שאנחנו במיעוט, ושמי שבוחר באורח חיים מסוים צריך להיות מוכן לשלם מחיר.
אז עכשיו היוצרות התהפכו. המדינה הפכה למסורתית יותר, קרובה יותר לשורשים, ואנשים פועלים ויוצרים בהתאם לרוח התקופה. זה לא נעים למי שלא מתחבר לקונספט. גם לנו לא היה נעים, אבל התמודדנו. אז אולי במקום לשבת ולקטר על הפלייליסט שהשתנה, תיקחו נשימה ותשאלו – מה קרה בדרך? מדוע הציבור החליף את טעמו? איך זה שהאג'נדה הליברלית סובלת מיחסי ציבור גרועים כל כך בשנים האחרונות?
אלה לא השירים. אלה לא המסעדות הכשרות. זו התחושה שמישהו מנסה למחוק משהו בסיסי ביותר שחשוב לרוב אזרחי ישראל – קוראים לזה זהות.
