במדינה אחת רחוקה היה משבר מנהיגוּת. לא שהיו חסרים מנהיגים, להפך: היו יותר מדי. הכול אולי התחיל בסדנאות. משום מה, באותה מדינה זרה ונידחת, כולם התחילו ללכת לסדנאות מנהיגות. מנהלי בתי ספר לקחו מחזורים שלמים לסדנאות כאלה, ולא חשבו על שאלה קריטית: איפה יימצאו לגיונות המונהגים לכל ריבואות המנהיגים החדשים הללו. ייתכן שהמנהל שלקח את תלמידיו לסדנת מנהיגות הניח שמנהל המוסד המתחרה ייקח את תלמידיו שלו לסדנת מונהגוּת, כדי שישמשו נתינים להמוני הנפוליאונים הצעירים. בכל אופן, לא כך קרה.
מאיפה באה האובססיה החדשה הזו למנהיגים ולמנהיגוּת? ייתכן שזה קשור לדיאלוג שניהל רוברט סורקוף, ימאי צרפתי בן המאה ה־19, עם קצין אנגלי שתפס בשבי. השבוי האנגלי אמר לו: "האנגלים נלחמים בשביל כבוד, והצרפתים נלחמים בשביל כסף". סורקוף השיב: "כל אחד נלחם בשביל מה שחסר לו". כשחסרים המרכיבים האמיתיים של מנהיגות שורשית, מחפשים באובססיביות את הגילויים החיצוניים שלה ומשכפלים אותם.
במדינה הרחוקה והאחרת ההיא, לא קל היה למצוא בכירים עם חוט שדרה, שמוכנים לשלם מחיר ציבורי למען האמת (או בעגה המשונה של המדינה ההיא: למען האמת "שלהם"). לכן נתפסו דווקא להיבטים השטחיים של המנהיגות: להיות כריזמטי, לדבר יפה, לסחוף אנשים, להופיע היטב בטלוויזיה. אנשים שניסו להריץ שם מנהיג פוליטי חדש, הדגישו שוב ושוב כמה הוא גבוה. אולי הם שכחו שהתנ"ך מכיר שני מנהיגים גבוהים: עוג מלך הבשן ושאול מלך ישראל; שניהם לא היו הצלחה גדולה.
חז"ל סיפרו לנו אילו שאלות שואלים אדם בשמיים, לאחר מותו. שואלים אותו אם נשא ונתן בהגינות, אם גידל ילדים, אם למד תורה. לא שואלים אדם אם סחף והנהיג המונים; שואלים אותו אם היה בן אדם. האמת היא שזו גם דרך לא רעה לגדל מנהיגים של אמת. נכון שבאישיותם של מנהיגים מודגש היבט מסוים מאוד של התכונות האנושיות הרצויות. הם לא תמיד האנשים הכי עדינים ונעימים, אבל הם קודם כול אנשים עם חוט שדרה ועם סדר יום ערכי. למעשה, מנהיגים אמיתיים הם קודם כול אנשים שמוכנים לוותר על עמדות הנהגה למען ערכיהם.
המנהיג הדומיננטי ביותר בתנ"ך היה משה רבנו. היה לו קשה לדבר בפני קהל, והוא כנראה לא היה עובר מסך. עד שנבחר בגיל שמונים להנהגה הוא מעולם לא הוביל אחריו אנשים, אלא רק עיזים. מה בכל זאת אנו יודעים על חייו ואישיותו עד לנקודה הזו? אנחנו יודעים שהיה לו לב טוב, שהיה לו עמוד שדרה, שהוא היה מוכן לשלם כל מחיר כדי להציל אדם מוכה, ושהוא מאוד לא רצה להיות מנהיג. זהו בערך.
נניח שווינסטון צ'רצ'יל, להבדיל, היה נפטר חלילה ב־1935. צ'רצ'יל הצהיר פעם שהספורט היחיד בחייו הוא נשיאת ארונות קבורה של חברים, שהזהירו אותו שהוא חייב לעשות ספורט. נניח שלא היה די בספורט הזה, והרגלי השתייה והעישון של צ'רצ'יל היו מכריעים אותו כבר בשנות השלושים. במקרה כזה, איש לא היה זוכר אותו בתור מנהיג דגול. צ'רצ'יל היה נזכר אז כפוליטיקאי כושל ועיקש, שהמשיך לומר רעיונות משונים ולא פופולריים, גם כשאלו פגעו מאוד בקריירה שלו. צ'רצ'יל הגיע לפסגה רק משום שהיה מוכן בכל רגע לוותר עליה, למען האמת.
נקודת העומק של מנהיגות בריאה היא הנכונות להוביל מהלכים לא פופולריים ולשלם מחיר אישי. נתניהו, שמעריץ את צ'רצ'יל, עשה הרבה דברים טובים למען עם ישראל, אבל ההתנהגות הכי מנהיגותית שלו הייתה דווקא בתחום הכלכלי. בתקופת כהונתו כשר אוצר, בשנים 2003־2005, הוביל נתניהו מדיניות מאוד לא פופולרית, שהצילה את כלכלת ישראל והקפיצה אותה קדימה. המדיניות הזו פגעה בו פוליטית בטווח הקצר, אך עיצבה אותו כמנהיג בטווח הארוך. הוא לא הִרבה לחזור מאז על הדפוס המנהיגותי הזה.
*
במדינה הרחוקה ההיא חשבו האזרחים שהבעיה שלהם היא מחסור במנהיגים. למעשה, הבעיה שלהם הייתה הפוכה. היה להם עודף במנהיגים, או לפחות עודף בגינוני מנהיגים ובתדמיות מנהיגים ובדיבור מנהיגותי למצלמה. לא היו להם מספיק בכירים שהיו מוכנים להקריב קורבן אישי למען ערכיהם ולמען אחיהם. אנשים כאלה לפעמים צומחים להיות מנהיגים גדולים, ולפעמים נשכחים מלב, לפחות מליבותיהם כפויי הטובה של בני תמותה. אם היו להם יותר אנשים כאלה במדינה ההיא, אם מספיק פוליטיקאים בכירים היו מוכנים לוותר ולשלם מחיר אישי, לא היו גוררים את עמם שוב ושוב למערכות בחירות הרסניות. מספיק מנהיגים יש לנו; תנו לנו בני אדם.
