את הטור הזה אני מקדיש לחברי הילדות שלי, שהיו טובים אליי, וקיבלו אותי אליהם, ואהבו אותי, ושמחו בי, ושיחקו איתי כדורסל, וצחקו איתי, והזמינו אותי לבתים שלהם, והגיעו לבית שלי. את הטור הזה אני כותב כדי להודות להם על כל הטוב והחסד שהם הרעיפו עליי. הם עשו את זה בלי לשים לב, במין פשטות ותמימות ונזילות, ובכל זאת הם עשו את זה, הם היו טובים אליי, ואף פעם לא אמרתי להם תודה. אז הנה אני עושה את זה. תודה. באמת שתודה.
*
בכיתה ד' עברתי לבית ספר חדש. דמיינו אותי לרגע, ילד קטן, ממושקף, עם ציצית רשת מצהיבה, נכנס לבית ספר לא מוכר ביום הראשון ללימודים, בלי שהוא מכיר אף אחד, עולה במדרגות לכיתה שלו, ומתיישב באחד השולחנות הפנויים, הירוקים, המגעילים, ברגליים רועדות. אני זוכר את עצמי מסתכל ימינה ושמאלה, וחושב לעצמי, הילדים האלה, שאני לא מכיר, הולכים להיות החברים שלי. איזה טירוף.
נתוני הפתיחה שלי לא היו טובים. הגעתי לבדי לבית ספר חדש ולא מוכר בדיוק בגיל שבו ילדים מתחילים להיות מגעילים זה לזה. בכיתה ד' הקללות מתחילות להיות מלוכלכות, והעלבונות מתחילים להיות חמוצים, והחרמות מתחילים להיות מלוכלכים. ואותי היה אפשר להחרים די בקלות. הייתי חנון קטן וחסר ביטחון, עם משקפיים מרובעים, קול צפצפני, ואמא מצחיקה וכבדה ורועשת שעושה פדיחות מסוף העולם ועד סופו.
עכשיו כשאני כותב את זה, זה נראה לי מצחיק ומוזר, אבל אז, באותם ימים מלחיצים, כל מה שרציתי היה להיות כמו כולם. רציתי להיות ילד רגיל, רציתי להיות סתם, עוד אחד, כמו כל השאר. רציתי להיות נורמלי, למרות שלא הייתי נורמלי. לכל הילדים היו בבית שני הורים ואחים, ובבית שבו אני גדלתי הייתה רק אמא אחת, מבוגרת יחסית, ורווקה. ואם זה לא מספיק מביך, לאבא שלי הייתה משפחה משלו, בנגב. הייתה לו אישה, והיו לו ילדים אחרים, ואני הייתי העוד ילד שלו, מאישה אחרת. וזה לא נורמלי. לאף אחד בכיתה שלי לא היה סיפור מורכב כזה. אני הייתי המוזר.
כשעלינו לחטיבת הביניים, כולם התחילו לצחוק על אמהות. זאת הייתה מין אופנה כזאת, משונה ודוחה, לחקות אמהות, ולדבר עליהן סרה. אף פעם לא הבנתי את זה, אבל זה מה שהיינו עושים. גם אני השתתפתי בטמטום המטומטם הזה. אמא שלי, באותה תקופה, נקלעה לחובות גדולים, ונאלצה להשלים הכנסה אחרי שעות העבודה. היא הייתה מסיימת את העבודה שלה במשרד הרווחה, ואז הולכת לנקות בתים של כל מיני אמריקנים עשירים בירושלים. ובערבים היא הייתה חוזרת ונכנסת הביתה עם בגדים מלוכלכים, ודלי, ומגב, והחברים שלי שהיו אצלי היו מסתכלים עליה ומשפילים את המבט. הם צחקו על אמא שלי, כמו שצחקו על כל האמהות. אבל על הקטע הזה, הם לא צחקו אף פעם.
*
ילדים מתבגרים זה דבר מרושע מרושע מרושע, ואני הייתי ילד רגיש, מפוחד ונימוח, ואף על פי כן, ולמרות נתוני הפתיחה המחרידים שלי, מעולם מעולם, אף אחד, אף פעם, לא צחק עליי, ולא הכאיב לי איפה שכואב.
אף אחד לא צחק על הסיפור המשפחתי העקום שלי. אף אחד לא צחק על האבא החילוני שלי, או על האמא הרווקה שלי, שהשלימה הכנסה כמנקה. כולם ידעו על הסיפור שלי. כולם ידעו הכול. ובכל זאת אף אחד לא צחק עליי איפה שכואב. צחקו עליי, כמו שצחקו על כולם. לא פחות ולא יותר.
היה לנו חבר אחר בכיתה שסבל מגמגום נורא, וגם עליו אף אחד אף פעם לא צחק. והיה לנו חבר אחר בכיתה, שהיה שמן ומגושם באופן יוצא דופן, וגם עליו לא צחקנו אף פעם. וגם עליי, הילד שנולד מחוץ לנישואין, אף אחד לא צחק. בתוך כל הציניות והארס והרוע של ימי הנעורים, החברים שלי שמרו עליי. כל הצחוקים והשיגועים התנהלו בגבולות גזרה ברורים, של חסד ורוך.
בזמן אמת לא הבנתי את זה כמובן. הייתי שקוע במלחמות נואשות על תשומת לב. אבל היום, כשאני נזכר בימים המלחיצים ההם, אני מבין באיזו סביבה רכה וחומלת גדלתי. עשרים שנים חלפו מאז, וגם היום החברים הכי טובים שלי הם האנשים שפגשתי שם, ביום הראשון של כיתה ד'. הם היו יכולים לבעוט אותי מהחבורה שלהם. הם היו יכולים ללעוג לי, למשפחה המוזרה שלי, לאמא הפדחנית שלי. הם היו יכולים להתעלל בי, להתאכזר אליי, לרמוס אותי, אלה דברים שילדים עושים לפעמים, אבל במקום זה הם נהגו בי בכבוד. הם שמרו עליי, והגנו עליי, וקיבלו אותי כמו שאני, והזמינו אותי לבתים שלהם, והגיעו שוב ושוב לשחק איתי בבית שלי.
בקיצור, החברים שלי היו טובים אליי. הם שמרו עליי. עד היום הם שומרים עליי. וחשוב לי לומר להם תודה, על מה שהיה, ועל מה שעוד לא היה. אז הנה, תודה.
