אני מהאימהות שמבטיחות ומקיימות. גלידה אם תשתפו פעולה אצל הרופא, ערב סרט כל יום חמישי, טיסה לאילת בחופש הגדול. אבל הבטחה אחת הרסה לי בשנה האחרונה את יחסי האמון שבניתי עם בתי בכורתי: אחרי הבחירות נחזור לשגרה, הצהרתי באוזניה חגיגית. אהיה יותר בבית, והטלפונים וההודעות במשך כל שעות היממה יבואו לקיצם. הבטחתי והפרתי, שוב ושוב.
בשבת האחרונה, בעודי משחקת עם יהלי בת השבע על השטיח, שאלתי אותה: "את יודעת ששוב החליטו שיש בחירות?" היא שאלה למה, ואני הסברתי בפשטות ששוב לא הצליחו להסכים מי יהיה ראש הממשלה, ביבי או גנץ. "אני לא מבינה מה הבעיה, שביבי יהיה עשרים שנה ואז גנץ עשרים שנה", הציעה הקטנה רוטציה (ארוכת שנים, אבל בכל זאת). "נו, ואיך מחליטים מי ראשון?" השבתי לה בשאלה. "נו, זה קל: נגיד אַת ביבי ואני גנץ, עושים אן־דן־דינו… הנה יצא שאת מתחילה". האמת? אני לא בטוחה שהשיטה הזו פחות הגיונית ממה שמתחולל לנגד עינינו.
עם פיזור הכנסת בשבוע שעבר התלוננתי קלות באוזני העורך שלי ש"הנה זה קורה שוב", ועל הקרדיט שלי אצל בעלי והילדים שהולך ואוזל. בתגובה הוצע לי לשתף את קוראיי בחוויה הזו עצמה ולפתוח צוהר ליומיום הפוליטי־הורי־זוגי שלי בשנה האחרונה, נוכח מערכות הבחירות שבאות והולכות ובאות שוב. לא מדובר כמובן בחוויה ייחודית שלי אלא בשגרת יומם של כל העוסקים בתחום – עיתונאים, דוברים ויועצים – וכנראה גם של הפוליטיקאים עצמם שהביאו עלינו מערכת בחירות שלישית בשנה אחת.
ערב פיזור הכנסת, ביום רביעי שעבר, ביקשתי מבן, בעלי שיחיה, שיישאר בבית ולא יצא למשמרת הלילה שלו באגף המחשוב של בנק ישראל, שכן צפוי עוד לילה לבן עד שפיזור הכנסת יעבור בשלוש קריאות כדת וכדין. מתוך הרגל הוספתי שזה לא משהו שקורה כל יום, ושאני צריכה להיות שם כדי לוודא שאין הפתעות ברגע האחרון ולראות לאן זה באמת הולך. "תגידי", תהה הבעל, "איך משהו שקורה כל חודשיים הוא אירוע היסטורי נדיר? הרי עוד חודשיים זה יקרה שוב". בקיצור, הפעם הוא הלך לעבודה, הילדים ישנו אצל חברים בשכונה, ואני חזרתי הביתה בארבע לפנות בוקר עם תחושות קשות של דז'ה־וו ובחילה.
למחרת, בעודי מתאוששת לאיטי ומוותרת על ריאיון ברדיו כי כמה אפשר להגיד "זה שוב קורה, מערכת בחירות נוספת שספק אם תפתור את הפלונטר הפוליטי", מגיע טלפון מהגן של בן השלוש. "נועם נפל בגן ופתח את הראש", אומרת לי הסייעת, והלב שלי צונח. אחסוך מכם את הפרטים המדממים ואדלג לשלב שבו אחרי עינוי נצח של פתיחת וריד בהדסה עין כרם, ניסיתי להרגיע אותו בשירים. החל מעייפה בובה זהבה וכלה באדון שוקו, כלום לא עזר. הילד היסטרי וגם אני, חסרת שעות השינה.
בצוק העיתים הפכה ילדתי למבקרת תקשורת ולפמיניסטית בהתהוות. "למה כולם בנים ורק את בת?" שאלה אחרי אחד הפאנלים, וגם: "למה הלכת אם כמעט לא אמרת שום דבר?"
"אתה יודע שביבי היה מאוד עצוב אתמול בכנסת. אף אחד לא רצה לשחק איתו", הענקתי לו גרסה ילדותית ומדוללת של האירועים, ללא הפרטים העסיסיים על כתבי האישום, ימין ושמאל ופוזיציה. לפתע השתררה דממה. הסיפור תפס אותו והבכי פינה את מקומו להאזנה קשובה, בעוד הבעל תולה בי מבט ספק־משועשע ספק־חומל. "כל הילדים בגן הזה לא רצו לשחק אחד עם השני, הם רבו על מקומות ועל כיסאות, ושכחו שבכלל הם חברים ושבמזנון הכנסת הם תמיד מחייכים ומספרים בדיחות מצחיקות", המשכתי לעבד את חוויות ליל אמש לסיפור לגיל הרך. לא אחד מרגעי השיא של חיי, אבל זה עבד.
"איך הוא לא מתעייף?"
הבית שלנו לא פוליטי. שני ילדים בני שלוש ושבע הם לא ממש שותפים אידאליים לשיחות "איילת שקד לאן" בשולחן שבת. את השעות השבועיות המעטות שבהן אני לא אוחזת בטלפון, אני מעדיפה להקדיש לשיחות בנושאים אחרים (למה לא שטפת כלים?) עם הפרטנר ויתר בני הבית. זה לא אומר שילדיי אינם יודעים לזהות את תמונותיהם של בכירי הפוליטיקאים, או שאין להם חלק פעיל בשיחות. השרה רגב מכונה אצלנו מירי "גרב", וכשנשמע שמו של השר בצלאל סמוטריץ', בת השבע תוהה: "מי קורא לילד שלו בצל?" במצעד הידוענים הביתי הם יעדיפו לפגוש את עומר אדם, יובל המבולבל וראש הממשלה. שלישייה מכובדת לכל הדעות.
בצוק העיתים הפכה ילדתי למבקרת תקשורת ואף לפמיניסטית בהתהוות. בעוד אבא שלה משתדל כדרך חיים להתעניין כמה שפחות בפוליטיקה, היא עוקבת אדוקה. עיתון היא עוד לא קוראת (טוב, חוץ מהתמונות), אבל כשאני מפציעה על המסך היא לא מחמיצה את האירוע. "למה כולם בנים ורק את בת?" היא שאלה אחרי אחד הפאנלים עתירי הגברים, וגם "למה עזבת אותנו בערב אם את כמעט לא אומרת שום דבר", לאחר שלא השכלתי להרים את קולי בדיון הטלוויזיוני. ניסיתי להסביר לה שקשה לנצח בתחרות צעקות כאשר מימינך איתמר בן־גביר ומשמאלך יריב אופנהיימר, אבל היא לא ממש התרצתה. בפעם הבאה אשתדל יותר.
בחופש הגדול, בין הגשת הרשימות למערכת בחירות מספר שתיים, יצאנו בהרכב משפחתי פלוס חברים לעמק המעיינות ובית־שאן, לחופשה של כמה ימים. ובכן חופשה היא לא הכינוי המדויק למה שקרה שם. אלא אם אתם כוללים בהגדרה הזו בילויים כמו לקום בשבע ולהתראיין לשלוש תחנות רדיו, להחזיק ביד אחת קרם הגנה ולצייץ ביד השנייה את החלטת היועץ המשפטי לכנסת בענייני הצבת המצלמות בקלפיות ז"ל, ולערוך בכל הזדמנות סקרי דעת קהל בין חבריי על דעותיהם בנוגע למפלגות ולפוליטיקאים השונים. כמו שמן הסתם כבר ניחשתם, השנה החולפת לא הותירה לי הרבה חברים שאינם מהברנז'ה.
באחד הלילות שאחרי בחירות אפריל 2019, רגע אחרי שסיימנו לקרוא את 'הטרקטור בארגז החול', נשמע הדיאלוג הבא בחדר הילדים בביתנו:
יהלי: "אימא, מי נבחר בסוף?"
אני: "ביבי".
יהלי: "עוד פעם? אבל הוא כבר חמש שנים ראש ממשלה".
אני: "כבר עשר שנים".
יהלי: "אבל הוא לא התעייף?"
אני: "שאלתי אותו את זה, אבל הוא מאמין שהתפקיד שלו חשוב מאוד".
יהלי: "הוא צודק. אז למה את לא עושה את זה? יש לי רעיון! תהיי ראש הפועליציה (השיבוש במקור)".
אגב, שם החיבה של יהלי בבית הוא שולה, וכשהיא ממש חדה אז "שולמית אלוני". חרף הפערים האידיאולוגיים, הילדה מפגינה יכולות של פוליטיקאית משופשפת, חדת לשון ולוחמת זכויות החלשים שיודעת להשיג מה שהיא רוצה. נועם פחות בתחום, לפחות בינתיים.
לגלות את השבת מחדש
אחרי שהסתיימה מערכת הבחירות הזו סיפרתי לבתי שזהו, חוזרים לשגרה. טלפון בצד וכעת מלוא הקשב ליצירות, פעילויות אחר־צהריים וריקודים נוסח סטטיק ובן־אל. זה כידוע לא קרה, ולנו נותר שוב זמן מצומצם ומזוקק של 25 שעות, יום המנוחה השבועי. כן, השנה הזו גרמה לי להעריך את השבת, יום המפלט משיחות הטלפון הבלתי־נגמרות וממעקב סיזיפי אחר פיד הטוויטר שאין לו סוף. זה היה ועודנו הזמן היחיד שבו כלי העבודה המרכזי שלי מונח על המדף, ואני יכולה לקרוא סיפור ללא פזילות להודעת הווטסאפ האחרונה. יום אחד בשבוע שוחחתי עם הילדים בהאזנה מלאה וראיתי אותם באמת.
מה שכן, למערכת הבחירות הזו הגענו לפחות בעיניים פקוחות. איש לא הופתע, ולכן זמן ההתאוששות היה קצר משמעותית מבאפריל. נראה לי שגם המשפחה התרגלה למצב יחד איתי, אף שמדי פעם נשמעת ההצעה המגונה: "אימא, אולי נזרוק לך את הטלפון לפח וסוף־סוף תתייחסי אליי?" גם נועם, שעוד לא מזהה לחלוטין את כל גיבורי הדרמה, יוכל לנצל את הזמן כדי לא להתבלבל שוב בין עודד בן־עמי לבני גנץ, ויבין שאימא שלו היא "כתבת פוליטית" ולא "פוליטית" סתם.
אם להציב את הפלונטר הפוליטי על ציר זמן, זה ייראה כך: במערכת הבחירות הראשונה עוד יכולתי להסביר לפעוטות בקלות מי ניצח, אבל התקשיתי להסביר מדוע לא הוקמה ממשלה. בפעם השנייה לא ידעתי להגיד מי ניצח, אבל כבר היה ברור מדוע לא קמה ממשלה. בפעם השלישית, אם שוב לא נוכל לומר מי ניצח, כבר לא נצטרך לחפש תירוצים ופשוט נאמר שהאזרחים נמצאים כאן במקום האחרון.
כידוע, התסכול מוציא מאיתנו לפעמים כוחות יצירה חבויים. מתן סידי, דוברו של השר בנט, הביע בפניי את מורת רוחו ממערכת הבחירות החדשה באמצעות שורה של השוואות משעשעות: "אנחנו כמו כדור פלאפל בדרך לפה של אבי ביטר", "אנחנו כמו שבקייה (עוגייה מרוקאית) בדרך לשמן", "אנחנו זררת (קולולו) בערב חינה". למי שעבר את זה פעמיים כבר לא נשאר על מה לבכות, אז צוחקים.
שבוע לפני 9 באפריל שאלה אותי יהלי: "כמה זמן זה בחירות?" "רק עוד שבוע וזה נגמר", עניתי לה. אני מצטערת, ילדה שלי, זה לא היה שקר. באותו שלב לא היה לנו שמץ של מושג מה מחכה לנו בהמשך. לא נותר לי אלא לסיים בפרפראזה צנועה על מילותיו של חיים חפר, ששר יהורם גאון: אני מבטיחה לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה מערכת הבחירות האחרונה. כלומר, לפחות עד 2024.
