מישהו בא למקדשו של גל אוחובסקי וטימא את כל השמנים. מה זה טרנד המוזיקה האמונית הזאת? הוא שואל. מרחרח. סותם את אפו. ולמה יש לך מילים משמעותיות כל־כך? כדי שאוכל להחזיר אותך בתשובה! היא עונה. ולמה יש לך קול ערב ורך כל־כך? כדי שאוכל להחזיר אותך בתשובה בלי שתשים לב! ולמה יש לך עיניים גדולות כל־כך? כדי שאוכל להשתלט על כל תחנות הרדיו והפלייליסטים שלך ולהחזיר אותך בתשובה. וגם כמובן לטרוף אותך!
אפשר לצחוק די הרבה על האוחובסקים. על געגועיו לימים היפים של רוני סופרסטאר שאז, הו אז, מוזיקה הייתה מוזיקה והמילים היו מטומטמות דיין. או על ההירשפלדים. לפני כחודש פרסם פרופ' אריאל הירשפלד מאמר ב'הארץ', שעסק בשירה האמונית ובתרומתה המזערית עד לא קיימת לשירה העברית. אפשר לספוק איתם כפיים ולדרוש בטובתה של ההגמוניה, כי ההגמוניה, מה יהא על ההגמוניה? איך תהא הגמוניה אם נכנסים זרים למקדש השירה והמוזיקה והתרבות העברית? אבל אם נניח לרגע אחד את ההתנשאות והבוז לכל מה שלא צמח בערוגות הנכונות, גם עשב שוטה שכמוני (שלא צמח בערוגות הנכונות), יכול להבין לליבם.
זה אולי הפרדוקס של אוחובסקי. אם אתה איש של סימן שאלה, אתה אמור להיות די עגול כדי לכבד גם קווים. אבל הם מאיימים עליך בתשובות הפשטניות שלהם
העולם נחלק לשניים. לאנשי סימני השאלה ולאנשי סימני הקריאה. אנשי סימני השאלה בזים לאנשי סימני הקריאה. הם לא אוהבים שזה פשוט כל־כך. שלכל רגש שלילי יש פתרון פשוט. אבא במרומים. הם לא מאמינים לזה. א־לוהים אמר כך ואמר אחרת, אבל איפה את/ה בתוך הסיפור? התשובות שיש לטעמם לחידת המציאות הן לא מספיק טובות, ולכן אנשי סימני השאלה יעדיפו לעד את החיפוש על פני המציאה, את הלב השבור על פני הלב השלם, את אביתר בנאי של כמה אלימות ויש לי סיכוי להינצל על פני אב הרחמן ואבא. הם יסלדו מקיצורי דרך. מהתבטלות. ממתקתקות.
מלחמת סימנים
החילוניות מקדשת את סימן השאלה, לפעמים עד כדי הפיכתו לסימן קריאה. הטל ספק! הטל ספק! לעיתים הציווי הזה הופך לסימן קריאה גדול שלא משאיר מקום לשמוע מה סימן השאלה שואל. זה אולי הפרדוקס של אוחובסקי. אם אתה איש של סימן שאלה, אתה אמור להיות מספיק עגול בשביל לכבד גם קווים. אבל הקווים מאיימים עליך בתשובות הפשטניות שלהם. או לכל הפחות הם מעצבנים אותך מאוד.
אפשר להפריד בין שתי הביקורות שהכנסתי לטור. מוזיקת פופ אינה מרחב מחיה שבו נועדו להיפתר שאלות היקום. זו לא אומנות נשגבת. לא היה כך לפני ישי ריבו ולא יהיה כך אחריו. זה ז'אנר מוגבל שנועד לבדר אותנו ולהנעים את החיים. ולכן אחרי שמנקים את הביקורת של אוחובסקי מאמירות מוגזמות שמעידות על היסטריה, אפשר לפרק אותה בקלות, ומה שנשאר שם הוא אמירה אחת פשוטה: 'אני לא אוהב את זה'. וטעם, כידוע, הוא עניין של טעם. אוחובסקי לא אוהב, ורבים אחרים כן. במרחב של בינוניות – וסלחו לי על ההכללה הגסה, אבל אלו 80% מהשירים המושמעים בפלייליסט של גלגלצ – אי־אפשר לדבר על גבוה ונמוך, ואם מתעקשים לדבר עליהם הרי שריבו דווקא נמצא בטווח הגבוה. ואז נשארנו רק עם ההיסטריה של אוחובסקי.
לא כך אצל השירה והספרות (והאומנות הפלסטית), שבהן יש אורך נשימה ובהן אפשר לשאול שאלות אמיתיות על איכותה ופועלה של שירה ופרוזה הנחצבת מהמקורות היהודיים ומתוך עולמו של האדם המאמין. הביקורת של הירשפלד על השירה האמונית הייתה כוללנית ומוגזמת. כי אנשי סימני שאלה יש גם בתוך העולם הדתי. הירשפלד לא המציא את הקוצקאיות של 'אין שלם מלב שבור', ולכן הדיון לא יתקיים על פי סימני היכר פשטניים של השתייכות לזרם סוציולוגי מסוים – כיפה, כיסוי ראש וציטוט שברי פסוקים – אלא על פי אמות מדד של יצירה הנכתבת מתוך חיפוש אחר הרוחני והנשגב ומחויבות עמוקה לנפש האדם. אני חושבת שזה בעצם מה שהוא עשה מהכיוון השני. טענתו הייתה שביצירות המתקראות חילוניות יש הרבה יותר רוחניות מיצירה שטוענת לכתר הרוח, אך ורק משום שנקודת המוצא של הכותב היא דתית. מסורת היצירה של האדם המאמין המודרני היא קצרה; אמנם בעשורים האחרונים התחילו לצוץ יוצרים ויוצרות כאלו, אבל ייתכן שמעט מדי ומאוחר מדי (ואפשר עוד לתקן), וייתכן שההגמוניה כמו הגמוניה, עוד חוששת מפניהם או סתם עיוורת אליהם. ההגמוניה הרי לא תמיד רואה את הדבשת שממנה היא מדברת.
לא רק בדת
למאמרים של אוחובסקי והירשפלד יש משותף: האימה שמסתמנת בדת – ואני מבחינה אותה מהיהדות – מפני האישה. אוחובסקי מותח קו בין אירועים דוגמת ערב ההתרמה של הרב פירר, שבוטל לאחר שהיה בעין הסערה הציבורית מפני שזמרות לא הוזמנו להשתתף בו, לבין הידרדרות התרבות לדחיקה נוספת של הנשי, וכדרכו הגוזמאית תיאר שהוא רואה בסיוטיו כיצד טורחים לצנן שירים אמוניים בשיר של גבר נוסף לפני שמשדרים שיר של זמרת. הירשפלד כינה "את הגוש הקיצוני הזה בתוך הדתיות הישראלית, הגוש מצרף איבה לחילוניות לימניות־לאומנית, ומצרף לכל זה איבה לנשיות ואימה ממיניות" – כ"דתיות האיבה".
אני מורידה את הלהבות של שניהם ומנקה את ההיסטריה, ונאלצת להסכים איתם. אבל כרגיל, קל נורא לראות את "ההדרה" וה"השתקה" של נשים בגזרה הדתית, ולא להסתכל במראה. בסולם הערכים שאני מאמינה בו צריך להוציא מהלקסיקון לחלוטין את ה"קול באישה ערווה", ולהשמיע הרבה יותר נשים ברדיו, גם את שיריהן וגם את דעותיהן. אבל הסתכלו על סיכומי המוזיקה ברדיו שנעשו ממש עכשיו – במצעד של גלגלצ האישה שהגיעה למקום הכי גבוה קטפה את המקום ה־14. לפניה כולם גברים. למצעד העשור של כאן ג' נכנסו פחות מ־20 שירים של זמרות. ומה קורה בתחנות הרדיו עצמן? בגלי צה"ל נשים מופלות בכל היבט – ממספרן (31 נשים שמשרתות בתחנה לעומת 61 גברים) בהגשת תוכניות, דרך מספר המרואיינות, ועד נושא השכר כמובן. בתאגיד, מצבן של הנשים טוב יותר, אך כרגיל, אנחנו עוד לא מדברים על איזון.
אז מה? הבעיה שלנו הוא ישי ריבו? או לחלופין, הבעיה היא הרב פירר? בכמה הופעות, כנסים, תוכניות טלוויזיה ורדיו – נשים לא נוכחות מספיק? קל לראות את הדמוני והאפליה הכרוכים בדת, אבל ברוב הפעמים הם נמצאים עמוק בתרבות, כן, גם זו החילונית והחופשית. טוב שיש מי שמזהיר מהידרדרות נוספת, אבל טוב שהוא יסתכל גם פנימה.
