מגפה משתוללת היום בעולם: קדחת החזירים האפריקנית קטלה כרבע מעדרי החזירים בעולם והיא מתפשטת ברחבי הגלובוס. הסובלות העיקריות הן מדינות אסיה, כסין ווייטנאם, שבהן התלות בחיה גבוהה במיוחד, אבל הווירוס מתפשט גם למדינות מרכז אירופה, ורומניה למשל נאלצה בשנה שעברה לחסל את רוב תעשיית החזירים שלה.
נגיף קדחת החזירים אינו מסוכן לאדם מבחינה בריאותית, אבל הוא מעורר חשש עולמי מבחינה מדינית. בסין, שהשקיעה משאבים רבים בהפיכתה לעצמאית מבחינה תזונתית, גובה המגפה מחיר גבוה במיוחד. על פי דיווח בניו־יורק טיימס, המגפה הזניקה את מחירי המזון במדינה ב־20 אחוזים בתוך שנה אחת. עליית מחירים כזו בעולם השלישי עלולה לערער את הסדר החברתי והפוליטי ולהוביל לאי־סדר, לאלימות ולמהפכות.
התפרצות של מגפה עולמית כקדחת החזירים היא פתח מצוין לדיון באחד הנושאים שבשנים האחרונות מגדירים מחדש בישראל את ההבדל בין ימין לשמאל, או מוטב: בין שמרנים לפרוגרסיבים – מהם גבולות הפעילות היעילה והרצויה של הממשלה? מתי היא במעמד ייחודי להביא תועלת לחברה, ומתי מוטב לה לסגת ולתת לאנשים ולקהילות להתנהל באופן חופשי?
מגפה היא מקרה שבו תפקודם היעיל של שלטון מרכזי וגופים בינלאומיים לא יסולא בפז. מדינות אירופה, למשל, מצליחות להתמודד עם המגפה באופן מהיר וטוב יחסית, ואילו בסין הטיפול איטי וכושל. הסיבה לכך היא שהשלטון הסיני בירוקרטי מאוד וסובל מחוסר אמון ציבורי, אך באירופה הממשלות נהנות מלגיטימיות ציבורית וזוכות לאמון. וכך, דווקא הדמוקרטיה המתפקדת יכולה לנקוט אמצעים דרסטיים של שחיטת עדרים שלמים באזורים נרחבים כדי למנוע את התפשטות המחלה, בעוד האזרח הסיני מנסה להגן על עצמו לא רק מהמגפה, אלא גם מהממשלה.
כאמור, מגפת החזירים היא בעלת חשיבות גלובלית לא רק בגלל החוסר בבשר, אלא בעיקר בגלל העודף בזעם הציבורי בשל העלייה במחירי המזון. חשיבותה של הממשלה כאן היא דרמטית. רק לה יש כלים לטיפול מהיר ויעיל במשבר, כך שהנזק מתמתן והציבור נרגע.
אבל אסור לנו להסתנוור מיעילות הממשלה כאן, משום שבזמן שבמקרים מסוימים היא הפתרון, במקרים אחרים היא עצמה הבעיה. למשל, אם במחירי המזון עסקינן, לפני כמעט עשור היינו עדים לעלייה חדה במחירי המזון שטלטלה את העולם השלישי ואת המזרח התיכון. עניי העולם מוציאים את חלק הארי של כספם על תזונה, כך שהעלייה הגלובלית במחירי המזון הבסיסי מחריפה את העוני ומחוללת רעב ואי־שקט באוכלוסיות העולם החלשות והנרחבות ביותר.
העלייה במחירים הייתה גורם מרכזי בפריצת 'האביב הערבי', שהחל ב־2010 כמחאה בתוניסיה, והתפשט במהרה למדינות נוספות. מחירי הקמח הגואים טלטלו גם את מצרים, שהפכה לסמל המחאה הערבית. מצרים היא אחת מיבואניות הקמח הגדולות בעולם. התזונה בה מורכבת בחלקה הגדול מלחם, ולא במקרה הפיתה המצרית מכונה "עיְש", שמשמעה קרוב למילה "לחיות". בשנים שלפני 'האביב הערבי' עלו מחירי הקמח במצרים בעשרות אחוזים, ובשנה שלפני נפילת מובארכ ב־2011, עלו מחירי המזון בכמעט 20 אחוזים. כך הוביל הקמח לעליית האחים המוסלמים, והכניס את הממשלה ואת מערכת הביטחון בישראל לחרדה.
"מתחדש" אבל לא ידידותי
מדוע עלו מחירי המזון בעולם? התשובה, או לפחות חלק חשוב שלה, היא: בגלל מדיניות ממשלות המערב. בניסיון להצטייר כ'ירוקות', מדינות המערב המובילות החליטו להשקיע הון עתק בדלק ביולוגי (ביו־דלק), במטרה להחליף את דלק המאובנים (נפט, פחם וגז). המעבר לביו־דלק מתבסס, בין השאר, על קנייה מסיבית של תירס וחיטה, שמהם מפיקים ביו־אתנול. העלייה הגדולה בביקוש דחפה את מחירי התירס והחיטה כלפי מעלה. גרוע מכך: הביקושים הגדולים הובילו לכך ששטחים גדולים בעולם השלישי, ששימשו לייצור מזון מקומי, הוסבו לגידולי דלק ביולוגי לצורכי ייצוא. ב־2011 כמעט כל הדלק הביולוגי שיוצר הגיע מגידולים שבמקורם נועדו לספק מזון.
כך המערב קיבל דלק ביולוגי, והעולם השלישי קיבל עליית מחירים ומחסור במזון. מי ששילמו ביוקר עבור הלוקסוס המערבי הירוק היו בעיקר אוכלוסיות העולם העניות, שהחלו לגווע ברעב. לא מדובר פה בתיאוריה 'ימנית' של חסידי השוק החופשי; על דחיפת מחירי המזון כלפי מעלה בעקבות ההשקעה בביו־דלק, ועל ההשפעה השלילית שלה על הרעב בעולם השלישי, התריעו בזמן אמת לא רק קרן המטבע העולמית, ארגון המדינות המפותחות והבנק העולמי, אלא גם חמש סוכנויות או"ם.
האבסורד ה'ירוק' לא נגמר כאן. מתברר שההשקעה בביו־דלק לא הוכיחה את עצמה גם מבחינה סביבתית. ביו־דלק איננו יעיל ביחס לדלק מאובנים ויקר יותר, ולכן השימוש בו, באחוזים ספורים, הוא בעיקר תוצאה של רגולציה ממשלתית שמנסה להצדיק את השקעתה המיותרת – הדינמיקה הרגילה של חוסר יעילות ממשלתית.
ועוד: ביו־דלקים הם אמנם "אנרגיה מתחדשת", אבל ייצור מסיבי שלהם רחוק מלהיות ידידותי לסביבה. להפקתם ושריפתם בהיקפים גדולים יש השפעות סביבתיות בעייתיות, שלדעת חלק מהחוקרים הן שוות ואולי חמורות מהפקת דלקים מאובנים ושריפתם. האבסורד לא נגמר כאן, משום שכמות הצמחייה שתידרש כדי שביו־דלקים יהיו חלק ניכר מצריכת האנרגיה, היא עצומה. כדי ששיעור הביו־דלקים מצריכת הדלק העולמית יגיע ל־20 אחוזים, נצטרך להפקיע את הצמחייה מיבשות שלמות. השאיפה עצמה, אם כן, אבסורדית מלכתחילה.
כאן באים לידי ביטוי כל כשלי הממשלה האפשריים. פרויקט עצום, מבוסס אג'נדה וחסר תוצאות, שמשתמש במשאבים לאומיים אבל בעיקר מחולל נזקים בהיקפים אדירים. ההתערבות המסיבית בשוק האנרגיה לא רק בזבזה הון עתק מכספי הציבור, אלא גם ערערה את היציבות העולמית, פגעה באופן ממשי וקשה באוכלוסיות העולם החלשות ביותר, וכפי שסוכנויות האנרגיה הירוקות מודות, בסופו של דבר הייתה רחוקה מלעמוד אפילו ביעדיה שלה.
מצעדי איוולת כאלה קורים כמעט בכל תחום שבו ממשלות מנסות להפוך לשחקן היסטורי מחולל שינוי. בידי הממשלה מופקדים כלים אדירים שנועדו לעזור לחברה להתמודד עם משברים לאומיים ואירועים בלתי־צפויים, שדורשים גיוס של משאבי החברה, תכנון ופעולה בהיקף לאומי. אבל כשהממשלה מתחילה לחשוב שתפקידה להסב את המשאבים האלה כדי ליזום מהלכים בעצמה ולפקח על ההתקדמות, על ההישגים ועל הפיתוחים של ההיסטוריה והחברה האנושית, מתברר מסיבות רבות שהיא הגורם הכי פחות מתאים לכך. במקום לפתור משברים, היא הופכת למחוללת שלהם. 
