בתוך הפיהוק הפוליטי החוזר על עצמו זה שנה תמימה, באה הסדרה "ימי בנימין" והכניסה עניין במערכת בחירות שהפכה משעממת יותר משידור חוזר שלישי של תוכנית אקטואליה. פרספקטיבת הזמן מציירת פתאום ציור קצת אחר, מורכב יותר, מעניין יותר מחדשות זמניות ונטולות אפקטיביות. אולם עם כל הכבוד לפוליטיקה ולאקטואליה שאמורות להיגזר ממנה, הרגש הראשון שמוציאה ממך הסדרה של עמית סגל הוא בכלל נוסטלגיה. עוד לפני שיורדים לסגנונו של פורמט או למהותה של יצירה, אתה מוצא עצמך מחייך מול מקלט טלוויזיה מיושן שמציג לך גרסאות מתחלפות של ראש הממשלה ושל כל מרואייני המדינה ומראייניה. העין שכבר ראתה כל אלה נדהמת להיזכר בפנים הישנות והפשוטות של ראש ממשלה צעיר ורעייתו, ילדיהם הקטנים שעדיין ניסו להבין את חוקי המשחק הציבורי, וכתבינו הוותיקים על תפקידיהם המשתנים. העין הוותיקה פחות נהנית מחשיפה ראשונה לדמותו הבוסרית של נתניהו, בטרם עוצבה פוזתו הציבורית על ידי יועציו, תומכיו ושונאיו כאחד.
לא רק הצופים, גם המרואיינים עצמם הציצו על דמותם משכבר הימים, כשהוגשה להם על מסך הטאבלט, ונאנחו: "זה כשעוד היה לי שיער", "פעם הייתי רזה". יועצי תקשורת, עיתונאים, יריבים ועמיתים התיישבו מול היוצר סגל, ותרמו עוד אנקדוטה מהמתרחש סביב נתניהו, רגע לפני שנדלקות המצלמות: נתניהו שנעים לשוחח עמו מאחורי הקלעים, נתניהו שמשיב לשאלות ברצון, נתניהו שמדבר פשוט, אפילו בהומור. נתניהו שלפני ההתקפדות – אם תרצו, שלפני הרדיפות. לפני שנעל על התקשורת את הדלת.
התזכורת לכך שנתניהו לא תמיד ניצח מערכות בחירות דווקא מרעננת. טוב להיווכח שההצלחות הגדולות ביותר מושגות בעמל ותוך נסיגות איומות, ואפילו הליכה למדבר מקצועי. אם תרצו, הקריירה של נתניהו היא ההארי פוטר של הפוליטיקה הישראלית: 16 הוצאות ספרים דחו את היצירה של ג'יי־קיי רולינג לפני שהיא תפסה והפכה לרב־מכר
הנוסטלגיה הזו היא גם חלק מהתוכן והמהות. אתה צופה בדוקטורט המצולם של סגל, ולא יכול לא לתהות מה היה קורה אילו הצליחה משפחת נתניהו לשמור על הפשטות הראשונית ההיא. מי הייתה שרה נתניהו לולא חשיפת היתר, ביקורת היתר, מרדף היתר נגדה. מה ביצה ומה תרנגולת, והאם כל הטענות נגד הנתניהוים הן לא איזו נבואה שהגשימה את עצמה. מה באמת הפך את הילד המתוק יאיר לצייצן הפרובוקטיבי ביותר והמעורב ביותר ברשת הטוויטר. מתי המבט הבוטח של האישה העדינה שצעדה לצד ראש הממשלה התחלף במבט מבוהל ונרדף. אתה צופה בצביקה האזור ובאביגדור ליברמן, באהוד אולמרט ובאיציק מרדכי – כולם תומכי נתניהו לרגע, כולם יריבים נוקשים ברגע שאחרי. מי שמצליח להשיל מעליו את הציניות הישראלית המולדת ולצפות ב"ימי בנימין" בעניין נייטרלי, תוהה מה קרה לילד הפוליטי שדיבר אל כוכבים עד שהפך לאחד כזה בעצמו. אתה רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלו, הימים היחפים של בנימין, כשהכול זרם לאט, אנשים אמרו שלום וחבר היה חבר.
עוד לפני שידור הפרק הראשון נדרשו הרשתות החברתיות לשאלה אם הסדרה מועילה לנתניהו או מזיקה לו. אלא ש"ימי בנימין" היא לא תעמולת בחירות, לא בעד ראש הממשלה ולא נגדו. היצירה החדשותית הזו היא מסמך עיתונאי מרתק ומאוזן, שנע בין תחנות חייו המצולמות של האדם הבולט ביותר בפוליטיקה הישראלית, ואחד הבולטים בפוליטיקה העולמית. זו עיתונות אינטליגנטית, שלא עובדת אצל אף אחד. סגל הצעיר מכבד את הצופים, מציג בפניהם את דמותו של האיש המסוקר לטוב ולרע, ונותן להם להגיע למסקנות בכוחות עצמם.
זה לא אומר שהצופה בהכרח יצליח לפצח את חידת נתניהו. בדומה לשנת הבחירות האינסופית הזו, גם הסדרה מלמדת שדמותו הייחודית של ראש הממשלה מקיימת את החוקיות ההלכתית "כבולעו כך פולטו". מי ששנא אותו כבר קודם ימצא בכל פרק ופרק תימוכין לשנאתו; מי שאוהד אותו, יאהב אותו אפילו קצת יותר.
הפרק הראשון בסדרה פירק לפרטים את האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו, אבל לא הצליח באמת להוריד אותו לדרגת פוליטיקאי מן השורה. כן, גם לו יש מהלכים מובְנים, סגנון שמשתנה על פי הלך הרוח הכללי, וחשיבה מחודשת כשמהלך אחד קורס ואחר עוד לא צמח במקומו. זה לא מפריע לו להצטייר כמי שמביא למגרש כוחות מליגה אחת לפחות מעל כולם. התזכורת לכך שנתניהו לא תמיד ניצח מערכות בחירות, שלא תמיד הכול הלך לו בקלות, היא דווקא מרעננת. טוב להיווכח שההצלחות הגדולות ביותר מושגות בעמל קשה ותוך נסיגות איומות, ואפילו הליכה למדבר מקצועי. אם תרצו, הקריירה של נתניהו היא ההארי פוטר של הפוליטיקה הישראלית: 16 הוצאות ספרים דחו את היצירה של ג'יי־קיי רולינג לפני שהיא תפסה והפכה לרב־מכר חסר תקדים. בניגוד לפוטר נתניהו אינו באמת קוסם, אבל הוא בהחלט הצליח לשלוף מהכובע שורה של שפנים.
בשעה שמתחרהו המרכזי של ראש הממשלה נראה כמו לוח ריק שסביבתו כותבת לו את סימני הדרך ואת דף המסרים, דמותו של נתניהו מורכבת ועשירה דיה לגרום למחנה רק־לא־ביבי כמו גם למחנה רק־ביבי לצאת מהצפייה מבולבלים אבל מבוססי טיעונים. הדיאלוגים הקטנים בין סגל לאמנון אברמוביץ' נועדו להזכיר בדיוק את זה: כל פריים יכול להתפרש לכאן או לכאן; כל צד בסערת הפוליטיקה שסובבת זה עשור לפחות סביב אותו אדם, יכול להיסחף ללב ההוריקן ולצאת ממנו על שתי הרגליים, גם אם בשיער פרוע להחריד.
שונאי נתניהו ימתחו ביקורת על חשיפת הילדים הצעירים; אוהביו יתרשמו מהמאמצים לשמור על משפחה נורמטיבית בתנאים בלתי אפשריים. מי שמתעב את ראש הממשלה המכהן יחייך מול דמותו של אהוד ברק, שאומר "אחיך יוני היה מתבייש בך, וגם אני"; מי שאוהד את נתניהו, או סתם ניחן במינימום אנושיות, יבוז לברק על הדברים. מי ש"מחפש אותו" יזהה גינוני נהנתנות כבר בימי שלטונו הראשונים; מי שמאמין כי מתנהלת רדיפה נגדו, ימצא לכך שורה ארוכה של ראיות.
על דבר אחד הסכימו אברמוביץ' וסגל ברגעים האחרונים של הסדרה, שזכתה לרייטינג חסר תקדים: יסתיים משפטו של נתניהו כפי שיסתיים, ראש ממשלת ישראל ששבר את שיאי הכהונה לא ייזכר רק בשל החקירות נגדו. שני הפרשנים הבכירים חלוקים בשאלה אם נתניהו ייחקק לטובה או לרעה, אבל גם אברמוביץ', שאמר עליו לפני שני עשורים בדיוק כי הוא "הערת שוליים, אם בכלל, בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל", נאלץ להודות שיש באיש הזה משהו שאין באף אחד אחר.
על דבר אחד נוסף אפשר להסכים: קיומה של הסדרה, כמו גם הצלחתה לרתק מאות אלפי צופים, מלמדת שהגענו לשלב סיכומים. ימים יגידו אם תם עידן נתניהו, או שמא זה סיכום ביניים בלבד. הוא אולי לא קוסם, כבר אמרנו, אבל אצל נתניהו כמו אצל נתניהו, אתה אף פעם לא יודע מתי ואיפה יישלף השפן הבא.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
