רַק לִי תּוּת, קוֹרֵאת צַמֶּרֶת.
רַק לִי תּוּת!
רַק לִי תּוּת!
כָּל הַתּוּת לִי, הִיא אוֹמֶרֶת
בְּתוּגָה בַּת לְהִיטוּת.
האזינו:
כִּי צַמֶּרֶת עוֹד צוֹמַחַת.
רְעֵבָה הִיא וּצְמֵאָה.
תְּנוּ לָהּ תּוּתִים בְּצַפַּחַת,
עֲשָׂרָה, עֶשְׂרִים, מֵאָה!
רַק לָהּ תּוּת! לֹא מְכַבֶּדֶת
חֲבֵרִים אוֹ חֹק אוֹ שַׂר.
כְּבָר מַתְחִיל לָהּ כְּאֵב־בֶּטֶן
אַךְ הַשַּׂר הֲרֵי חֲסַר
תֹּכֶן וְהַחֹק הוּא שְׁטוּת –
רַק לִי תּוּת! הִיא מִתְקַפֶּדֶת,
רַק לִי תּוּת!
וְעוֹמְדִים לָהּ כִּפְרַקְלִיט
גַּם שׁוֹפֵט גַּם מַנְדֶּלְבְּלִיט
לַעֲזֹר לָהּ, לַצּוֹמַחַת,
לַעֲזֹר לָהּ, לָרַקלִית,
וְהִגִּיעַ לְחַפּוֹת
גַּם הַדּוֹד שְׁמוּלִיכִּפּוֹת
עִם תּוּתִים עַל קוֹץ וּמַחַט
וְעַל רֹאשׁ וְעַל כַּפּוֹת –
לְצַמֶּרֶת, לְבִתֵּנוּ,
תְּנוּ תּוּתִים מְלוֹא הַטֶּנֶא!
רַק לָהּ תְּנוּ, הִיא בַּת טְרַקְלִין.
לָהּ, רַק לָהּ, לְמִיסְז קְלִין
הַתּוֹבַעַת תּוּת־רַק־לִי.
הִיא שׂוֹבַעַת, הַתּוֹבַעַת,
מִן הַמֶּתֶק הָאָדֹם.
הִיא יוֹדַעַת: יֵשׁ תּוֹלַעַת
שֶׁאָכְלָה לִבּוֹ עַד תֹּם.
יֵשׁ תּוֹלַעַת שֶׁבּוֹלַעַת
אֶת הַפְּרִי־הַפָּלִינְדְּרוֹם,
תּוּת שֶׁהִפּוּכוֹ הוּא תּוּת;
שֶׁטּוֹרַחַת עַל חִטּוּט
וּמְדַבֶּרֶת עַל שְׁחִיתוּת.
יֵשׁ תּוֹלַעַת שֶׁרוֹצֶצֶת
אֶת הַתּוּת שֶׁכְּבָר כָּתוּת,
יֵשׁ בִּפְנִים יָד שֶׁרוֹחֶצֶת
יָד רוֹחֶצֶת אֶת הַתּוּת,
וְזֶה לָמָּה הָעַלְמָה
מַסְכִּימָה רַק שֶׁעַצְמָהּ
תִּטְעָמֶנּוּ; אִם אַחֶרֶת
תְּנַסֶּה – אָז הַנִּבְחֶרֶת
תַּעֲשֶׂה לָהּ הַכְלָמָה.
הוֹ, אֵיךְ הִיא תִּהְיֶה מֻשְׁחֶרֶת!
כְּמוֹ שִׁנַּיִם בְּתוּת־עֵץ.
רַק צַמֶּרֶת, לֹא אַחֶרֶת,
תּוּת תֹּאכַל עִם הַיּוֹעֵץ.
לָהּ רַק לָהּ תּוּת עֵץ עַד כְּלוֹת
כִּי עַל עֵץ אֶפְשָׁר לִתְלוֹת;
לָהּ רַק לָהּ כָּל חַף יוֹדֶה
בְּמִשְׁפַּט הַתּוּת שָׂדֶה.
רַק לִי תּוּת! רַק לִי תּוּת!
הִיא חָתְכָה בְּלֹא אִיתוּת
עַד כִּי שְׁבִיל אָדֹם שָׁתַת
מִשִּׁנַּיִם וְעַד תַּת.
