זמן קצר אחרי פיזור הכנסת הסתמנה התבהרות חלקית בשמיים ובפוליטיקה: זה לא נכון שבימין ובשמאל כאחד העדיפו ממשלה על בחירות. זה לא נכון שהיה פה קונצנזוס של התנגדות לפתיחת קלפיות שלישית בתוך 11 חודשים. אמנם נפשו של רוב העם סולדת מבחירות, אבל לאו דווקא נפשם של מעצבי דעת הקהל ובוודאי לא נפשו היפה של השמאל. מאז הכרזת הבחירות הוא מתקשה להסתיר את עליצותו.
"המערכת החיסונית עבדה", צהלה מערכת 'הארץ' ביום שישי, וקראה לכל מתנגדי נתניהו "לרכז כוחות ומאמצים לקראת הבחירות הקרובות". אורי משגב כתב שם ש"הבחירות השלישיות לא נכפו עלינו והן אינן מיותרות". העיתון שבעבר הלא רחוק התמחה ברדיפת יאיר לפיד, העלה לפתע על נס את פועלו לטרפוד קואליציית אחדות. אפילו את המתנחל המשוקץ אביגדור ליברמן. "שניהם הוכיחו שהם עשויים מחומר קשה ושמילה שלהם היא מילה", התמוגג נחמיה שטרסלר.
גם בערוצי תקשורת שמאלניים אחרים בקע קול תשואות ללפיד ולליברמן. חיוכים נמתחו מאוזן לאוזן. אחרי שבועות רבים של בכי ונהי עיתונאי על אסון חוסר המשילות וכמה שהוא עולה לנו, התברר שבעצם אין בעיה להאריך את האסון ככל שיידרש. כלומר, ככל שיידרש לחילופי שלטון בין נתניהו לגנץ. הסיכוי המתעצם להדחת ראש הממשלה השנוא מהימין הצית שמחה ואנרגיות במחוזות האופוזיציה. גל של סקרי חורף ורודים נוטע שם תקווה עזה שהפעם זה אפשרי. באחד הסקרים אף הסתמנה אפשרות סנסציונית להשגת גוש חוסם, יחד עם הערבים כמובן. לא פלא שגם אבו־מאזן צוהל. השבוע הוא הביע בקהיר משאלה לחילופי שלטון בירושלים בעזרת הרשימה המשותפת.
כפי שהתברר לאחרונה, לכחול־לבן אין מניעה מוסרית להקים ממשלה בתמיכת אבו־מאזן והערבים. מפלגת הרמטכ"לים אינה פוסלת שיתוף פעולה פוליטי עם מפלגה שמנהיגיה מתמחים בשנאת צה"ל ומצטלמים בגאווה עם מחבלים. בחודש אלול היא עודדה את איימן עודה להמליץ לנשיא על בני גנץ, ובמרחשוון כמעט הקימה ממשלה בתמיכתו. בין השאר הבטיחה לו לבטל בתמורה את חוק קמיניץ, המכשול הלגלי האחרון בדרכה של הבנייה הערבית הפרועה בתחומי ישראל הקטנה.
אמנם בכחול־לבן יש כיס התנגדות מסויג לרעיון השת"פ עם הרשימה המשותפת (יועז הנדל וצביקה האוזר), אך הוא בטל ברוב. נציג הימין בקוקפיט, משה בוגי יעלון, לא השמיע הסתייגות פומבית ממיזם ממשלת המיעוט. לפי דיווחים מחדרי חדרים הוא רק תלה את הסכמתו בהסכמת ליברמן, שבוששה בסוף לבוא. לכן מותר להניח שאם תיווצר באביב הזדמנות ריאלית להקמת קואליציה תלוית ערבים, כחול־לבן לא תחמיץ אותה. "אנחנו מדברים במצע שלנו באופן ברור על תהליך אזורי שיוביל להיפרדות מהפלסטינים, שסופו שתי מדינות", התחייב עופר שלח ביום פיזור הכנסת. מה יכול להיות ברור יותר?
משחר היווסדה אשתקד משליכה כחול־לבן את עיקר יהבה לחילופי שלטון על קולות הימין הרך. תמורת הבטחה לניקוי האורוות בבלפור הוא אכן עשוי לתמוך בה הפעם, ולגלות באיחור כי נפל שבי באשליותיו. כל מי שעיניו בראשו אמור להבין שממשלת כחול־לבן לא תתמקד במלחמה בשחיתות (סיסמת סרק אופוזיציונית), לא תגייס חרדים לצה"ל (לפני ביאת המשיח) ובוודאי לא תממש את הבטחתה להשיב את השקט לעוטף עזה (משימה בלתי־אפשרית מאז ההתנתקות ואוסלו). בדרך הטבע היא תתמסר לאתגר הסיזיפי המסורתי של המפלגות שמשמאל לליכוד: קידום נסיגות. כך נהג אהוד ברק אחרי שעלה לשלטון על גבי ישראל־אחת שלו, כך עשה אהוד אולמרט כמנהיג מפלגת המרכז המנוחה קדימה, לשם חתרה ציפי לבני שהחליפה אותו, וכך תנהג גם מפלגת כחול־לבן. זמן קצר אחרי הבחירות היא תמשוך שמאלה, כי זהו כיוון הזרימה הטבעי שלה. בסוף היא יותר שמאל מאשר מרכז, יותר אופורטוניסטית מאשר בעלת עקרונות.
כשדחתה את ידו המושטת של נתניהו להסכם רוטציה נדיב, והימרה על בחירות, הוכיחה המפלגה הפופולרית הצעירה שגם היא נגועה בתכונה השלילית הכרונית שהיא מייחסת לראש הממשלה הנצחי – אגוצנטריות. גנץ ועמיתיו חשבו בעיקר על עצמם כאשר גררו אותנו לבחירות שלישיות. פיתוי הניצחון במארס הכריע אצלם בדצמבר את עקרון האחריות. כרגע נראה שמדובר בהימור מוצלח ושהמזל שוב מאיר פנים לבני גנץ, ובכל זאת מומלץ לאוהדיו לחכות עם ההילולה. רצפת המועדון הישראלי מכוסה בפקקי שמפניה שנחלצו בטרם עת.
