רובנו עדיין לא ממש מאמינים או מבינים איך נגררנו למצב של בחירות שלישיות בתוך שנה אחת. מה שחלקנו עוד קיווינו, שהפוליטיקאים יתעשתו על עצמם, או שהציבור יאמר את דברו ויצא למחות, כפי שהיה נהוג כאן בנסיבות פחות קיצוניות בשנים עברו, עבר בלא להשאיר אפילו עננת אבק. אפילו כעס או מרמור ניכרים לא נרשמים במחוזותינו.
נשאל גלויות: כמה מאיתנו, "חיות פוליטיות" לשעבר, החלו לאבד עניין, להעביר את התדרים ברדיו לתחנות המוזיקה במקום לקשקושי האקטואליה, וגם לחשוב, אולי בפעם הראשונה, על החרמת הבחירות?
נמיכות הרוח, אובדן ההנהגה, הנתק החריף בין הפוליטיקאים לציבור, הייאוש המדשדש ויותר מכולם האדישות, כל אלה מבליטים מה הכי חסר לנו במרכיבי האוויר שאנו נושמים כאן יותר מדי זמן: תקווה. והשבוע איבדנו את אחד ממנועי התקווה שהיו לנו, את גאולה כהן.
גם מגאולה למדתי שהתקווה, אם נודה בכך או לא, פיעמה בעם העתיק שלנו בכל שנות גלותו המתמשכות. היא שהביאה אותנו מיותר משבעים גלויות אל מולדתנו האחת, ההיסטורית. התקווה אינה רק שם וליבת ההמנון הלאומי שלנו מאז תחיית התנועה הציונית, היא הכוח המניע, הווקטור הפיזיקלי־נפשי של מה שכונן כאן לבסוף את הבית הלאומי, את מדינת היהודים, את ישראל.
תקווה, חזון והשאיפה לתיקון המציאות שנלווים אליה תמיד הם בעיניי הבסיס המכונן של הרוח היהודית. הם תמצית השאיפה המשיחית – שלא בכדי בדורות האחרונים ניסו להוציא לה שם רע. וגם כאן, גאולה הייתה הכוהנת הגדולה: איננו מסתפקים במציאות כפי שהיא. אנחנו שואפים בכל מאודנו לקדמה ולתקנה.
הקמתה של מדינת ישראל הייתה נס בקנה מידה עולמי. הנס הזה נחווה בעוצמות גדולות של עשייה, חזון והתרגשות גדולה, בכל שנות ההקמה וההתבססות הראשונות, והן גם שאִפשרו לעשות בשני עשורים מה ששום אומה ולשון לא עשו מעולם: להכפיל את אוכלוסיית המדינה פי עשרה, לבסס כלכלה, מערכות אזרחיות של חינוך, בריאות ורווחה, ביטחון פנים וצבא, תרבות, חקלאות ותעשייה שהפכו למקור השראה בעולם. הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים נדמה שהעצים את הישגי שני העשורים הראשונים, והביא את מדינת ישראל לימי הזוהר של ממלכת דוד ושלמה מן התנ"ך. העולם נשא אלינו עיניים, ואנחנו, ברובנו, כפי שאומרים היום הצעירים, "עפנו על עצמנו". אבל באופן חרישי ונסתר, מתחת לפני האדמה, החלו להיווצר הבקיעים, שנתגלו ונתרחבו לעין כול ברעידת האדמה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים.
אם אפשר אולי לסמן את הרגע שבו עברנו מתקווה לחרדה, הרי זה שם. הפוסט־טראומה המתמשכת מאז העמיקה לא רק את הפיצול הנורא בין המחנות והשבטים בישראל, היא מערבלת אותנו בתוך יורה רותחת של חרדה קיומית – יהודית מאוד אף היא – שמקרינה על שיח של התחפרות בשוחות ושלילת האחר באשר הוא אחר. "האחר הוא הגיהינום שלי" (כפי שמיוחס לסארטר) הפך למוטו על־תודעתי ותת־תודעתי מוביל של הישראליות לגווניה. פוליטיקאים מכל הצדדים הפכו את זה למיומנות, לפעמים אפילו לאמנות, ופוליטיקת הפחד ירשה את פוליטיקת התקווה.
יותר מכך: בעשורים האחרונים, תקוותו של המחנה האחד הייתה חזון האימים של המחנה האחר; ששונו של האחד נחווה כאסונו של האחר. כך כמעט בכל סוגיה בחמשת העשורים האחרונים. הגענו למצב כזה, אמר לי המשורר חיים גורי באחת משיחותינו הרבות, שאיננו יכולים עוד, לא לצאת למלחמה ולא לעשות שלום. וגאולה הייתה תמיד מגיבה על זה: שלא ייאש אותנו!
אז זהו, שהתקווה חסרה מאוד בספירה הציבורית, ובספירת השיח שבין השבטים והמחנות בישראל, אבל היא עודנה כאן. בלבבות רבים של יחידים וקבוצות ותנועות וקהילות. ובשנים האחרונות, כמעט במהופך מהמקובל לחשוב, נוצרות בריתות עמוקות של תקווה וניסיונות לחשיבת חזון ולטוב משותף. זה עדיין נסתר, כמעט סמוי מן העין, ביחס לרעש של רשות הרבים, אבל יוצא לי גם להיות שותף בחלק מן המעגלים הללו, וגם להסתובב ולהתרשם ולקבל השראה גדולה שזה אכן קורה. שעוד לא אבדה תקוותנו.
ואולי זה גם העניין של חג החנוכה, שאנו בפתחו: היה או לא היה אותו כד קטן, זה בדיוק העניין. יש משהו שעדיין תקווה קטנה מנצנצת בו, שלא נשחת בייאוש ובאדישות, וממנו אפשר, אולי, להדליק אור גדול. זה גם עניינם של נרות החנוכה, הנדלקים בבתים רבים בימים הללו בישראל, כשבכל יום מוסיפים נר אחד נוסף של תקווה, כשמאמינים שיכולים לתקן.
גאולה הייתה מדברת תמיד בעיניים נוצצות על כמה שרצתה תמיד להיות השמש שבחנוכייה, "שמש האור" היא קראה לו, כפי שכינהו בנימין זאב הרצל, שדימה את עצמו לשמש. אולי זהו השיעור הגדול שאפשר ללמוד ממקווים־אוהבים גדולים שכאלה, להיות שמשי תקווה: ללהוב בעצמנו כדי להלהיב ולהאיר גם אחרים.
