החמסין והאובך ששררו ביום שבת ברחבי הארץ הלמו היטב את להט יום המלחמה וערפל הקרב. אבל היום (יום א') כשרוח קרה מצננת את האוויר ומפזרת את תימרות העשן, תמונת המצב מתבהרת. אכן הפלת מטוס חיל האוויר החטיפה מכה קלה בכנף, ואולם בעיקרה היא עניין מורלי. מעשית, אחרי מאות תקיפות ישראליות בסוריה, פגיעה תדמיתית אחת לא קובעת את תמונת המערכה. ממש כפי שאחרי הפלת המטוס הרוסי בידי הטורקים, לפני כשנתיים, איש לא חשב שפוטין איבד את יכולותיו המלחמתיות, כך סיבוב המהלומות בסוף השבוע, למרות נטישת ה-16F, הסתיים כשידה של ישראל על העליונה.
ראשית, ישראל אמרה את המילה האחרונה. שנית, המילה הזו הייתה מכה קשה על מערך ההגנה האווירית של סוריה. שלישית, הודעת ראש הממשלה הבהירה כי המדיניות של מניעת התבססות איראנית בסוריה – כפי שגם הוכח באותה תקיפה נרחבת – לא תשתנה. רביעית, חופש הפעולה הישראלי בסוריה יישמר – כך, על פי הודעת נתניהו, סוכם בשיחה בינו ובין פוטין. חמישית, ישראל, קרי נתניהו, ניהל היטב את הצד המדיני של המערכה כשתיאם את מהלכיו עם הרוסים ועם האמריקנים. שישית, הצד הישראלי שמר על קור רוח.
שלא כמו ההתרברבות האיראנית-סורית, וגם בניגוד לביקורתיות המאפיינת אותנו ברגעי משבר, איש בישראל לא נסחף להצהרות מתלהמות או לבכיינות שאינה במקומה. כוחותינו עשו את מה שצריך היה לעשות ודוברינו אמרו רק את מה שצריך, מתי שהיה צריך. ככה צריכה להתנהל מערכה.
כעת השאלה מהו השלב הבא. השר נפתלי בנט מציע לצאת מפוזיציית המגננה ולעבור למתקפה על ראש הנחש, או בלשונו, "ראש התמנון", קרי טהרן. "איראן נוקטת מול מדינת ישראל באסטרטגיית חנק התמנון, לפיתה אסטרטגית והתשה רציפה. ראש התמנון שיושב בטהרן, שולח זרועות לפריפריה האזורית. זרוע אחת היא ארגון חיזבאללה בלבנון, זרוע נוספת היא ארגון חמאס בעזה. כעת איראן מנסה לבסס זרוע שלישית בסוריה באמצעות מיליציות איראניות", הסביר בנט בנאום מדיניות חשוב שלא זכה למספיק תשומת לב בכנס ה-INSS לפני כחודש.
בנט מציע להתחיל לטפל בראש ולא רק בזרועות. "אל מול אסטרטגיית חנק התמנון של איראן, האסטרטגיה הכוללת שלנו צריכה לסמן בראש ובראשונה את כוחות אל-קודס ואת איראן כיעד, ולפעול באופן עקבי ומתוחכם, בכל מימדי הפעולה, נגדם". הוא הבהיר כי איו כוונתו לפעילות צבאית בשלב זה, אלא "את המערכה יש בראש ובראשונה לנהל דיפלומטית, מודיעינית, סיכולית, טכנולוגית, כלכלית, ואם יהיה צורך, גם בכלים נוספים".
גם אם "דוקטרינת התמנון" של בנט יומרנית, המהפך התפיסתי הטמון בה נכון. הפַּרסים ידועים בתחכום ובסבלנות. זה לקח להם עשרות שנים, אך בשורה התחתונה הם מקיפים כיום את ישראל משלושה גבולות: לבנון, סוריה ועזה. ראש הממשלה מנהל מולם קרב רב עוצמה אך זהו עדיין קרב בלימה. ודרכו של עולם היא שבסוף התוקף חודר את המגננה. ייתכן שזה ההקשר שבו יש לראות את נפילת ה'סופה'.
אל מול הנסיבות האלה, ישראל צריכה להחמיר את הרף ולעבור ממגננה למתקפה. מלחמה ישירה ומלאה נגד איראן היא אולי צעד אחד יותר מדי, אבל פגיעות קשות יותר בזרועות התמנון האיראניות, גם בסוריה וגם בלבנון, מתחייבות מכל הסיבות והנסיבות.
ישראל נהנית מגיבוי אמריקני חסר תקדים. סוריה עדיין קרועה בתוך מלחמת אזרחים. חיזבאללה, מוכה ופצוע, שקוע במלחמה הזו. מוטב להכות בו ובהם עכשיו, ולא אחר כך כשיעמדו על הרגליים. הזמן בהקשר זה משחק לטובתם. חכמת המלחמות ההיסטורית גם מלמדת שהיוזם בדרך כלל הוא גם הצד המנצח.
במלחמת לבנון השנייה למדנו ש'הטילים לא יחלידו', אלא ישוגרו על ראשנו ביום מן הימים. בידי חיזבאללה יש, לפי ההערכות, 130 אלף כאלה. גם אם אי אפשר לחתוך את ראש התמנון, קיצוץ אחת מזרועותיו תהיה הישג נאה בהחלט.
