הפור נפל. הודעתה של אורלי בן-ארי על הסרת מועמדותה נומקה בחשש לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. כמו בהודעות של נשים החוזרות בהן מהגשת תלונה נגד בן הזוג, לא נזכרו בה המילים "לחץ בלתי נסבל", "איומים" או "פחד", רק ייחולים לעתיד טוב. נדמה לו, למתבונן בצער בנשים הללו, שהוא מבחין בכתמים מוזרים מתחת לאיפור ושהעיניים נראות אדומות קמעא, אבל המראה מתעתע. כשאמרו לבן-ארי שזה "לא אישי" זאת הייתה אמירה מדויקת. סנקציות פנים-קבוצתיות הן תמיד בלתי אישיות: החשודים בשיתוף פעולה, הפוגעות בכבוד המשפחה, פורצי הגדר והמאיימים על טוהר המחנה – מעוררים לפעמים סימפתיה בקרב הפוגעים בהם, אבל תחושת החובה להגן על לכידות הקבוצה קודמת לסימפתיה האישית.
ובדיוק מן הטעם הזה, ניתן לנחש כי גם ההתנגדות של שר המשפטים למינוי המועמד הפנימי של הגוף, שאותו כינה כבוד השופט מזוז באוניברסיטת חיפה בכינוי הסתום, מזרה האימים, "המערכת" (ואשר שר המשפטים איננו חלק ממנו, על פי התיאור של השופט), לא הייתה אישית בלבד. אני מניח כי אילו אני עצמי הייתי נאלץ לבחור, על רקע ההיכרות השטחית מדי שיש לי עם המועמדים שנזכרו, במי מהם, הייתי בוחר בלמברגר, שניכר שהוא בקי ורגיל במשפט פלילי ותמיד אומר בנחת דברי טעם. אבל כשהוא מוצג כמועמד (יחיד בתחילה) של "מערכת" לעומתית לממשלה הנבחרת, הוא מעורר התנגדות עקרונית.
"המערכת", ראוי להזכיר, היא ממשיכת דרכו של גוף שסמכויותיו עוצבו בזמן שלטון מנדטורי קולוניאלי, ולכן היא נהנית מעוצמה חסרת תקדים במדינות הדמוקרטיות. היא רשאית להעמיד לדין כל אדם בכל עבירה בלי קבלת הסכמה ציבורית או שיפוטית מוקדמת: ללא חבר מושבעים גדול, ללא שימוע מקדים וללא שופט חוקר, אף לא אחד מאמצעי הבקרה המוקדמת הנהוגים במדינות המערב. אצלנו, אך לא במדינות אחרות, ישנה מערכת היררכית אחת שבכוחה, במשיכת קולמוס, להחליף את השלטון או להפוך את מסלול חייו של כל אחד מאיתנו על פי רצונה. משום כך, הצורך למנוע מממלאי התפקידים בה את התחושה שהם שוכנים כמלך בגדוד היא חיונית במיוחד.
המאבק על מינוי ממלא מקום לפרקליט המדינה נוגע לא רק להוראת החוק, המפקידה את סמכות המינוי בידי שר המשפטים, אלא אף לתפיסה הבסיסית של חוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט-1959. חוק זה מבוסס על הגישה שמינוי בכיר בשירות המדינה איננו נתון בידי הממונה הישיר על העובד, למרות שלכאורה הוא בעל הנגישות הטובה ביותר למידע הרלוונטי. גישה זאת נובעת, בתורה, מן ההכרה בכך שמינוי בידי הממונה הישיר מועד להעדפת מקורבים, למתן משקל-יתר לוותק ומשקל-חסר לכישורים אובייקטיביים, וליצירת קבוצות לחץ פנים-ארגוניות, שהאינטרס שלהן איננו חופף לגמרי את זה של הארגון כולו. התובנה הניהולית הזאת מהדהדת את קול צעדת הצבאות של גאיוס מריוס ואת הפתעת הלגיונות הנאמנים של קיסר, החוצים את הרוביקון ומביאים את הרפובליקה אל סופה. כיום, היא מגובה במאות מחקרים אמפיריים המגלים את חולשות הקידום בידי ממונים ישירים.
על רקע התשתית החוקית הזאת, חבש היועץ המשפטי לממשלה שעסק בנושא המינוי שני כובעים, שהוא עצמו התקשה להבחין ביניהם. בכובע אחד הוא יועצם של הממשלה והשר לענייני חוק, אבל בכובע שני הוא גם מנהל יחידה ממשלתית, בעל מחויבויות חברתיות ומקצועיות שהתגבשו במסגרתה, אשר מגלה התנגדות טבעית להתערבות הדרג הממונה במינויים ביחידתו. שניות כזאת איננה נדירה. כשיועץ משפטי מבקש מן המנכ"ל החזר הוצאות נסיעה או הוספת תקני עובדים בלשכה המשפטית, הוא איננו פונה בשם האוטוריטה המקצועית שלו, אלא ככל מנהל של כל יחידה אחרת. על פי רוב, השניות הזאת ניתנת לטיפול, אך לעתים היא מבלבלת. במקרה הזה, היא אפשרה התייצבות מלאה של היחידה כולה, לרבות פורשיה וגמלאיה, להגנתה מפני בקרה חיצונית.
אוחנה ומנדלבליט גם יחד יודעים שתפקיד ממלא המקום לפרקליט המדינה לשלושת החודשים האחרונים איננו חשוב. הפרקליטות יכולה להתנהל ללא ממלא מקום. חשיבות המשרה נובעת אך ורק מתפקידה כזירת התנערות של הפרקליטות ממרותו של הדרג המדיני.
הטענה שמישהו ניסה למנות פרקליט מדינה כדי שיסגור את תיקי נתניהו היא דמגוגיה ריקה מתוכן. אין שום חשש שממלאת המקום תתחיל ותסיים בשלושת החודשים הקרובים את קריאת תיק נתניהו, ובמסגרת זמן זו גם תיתן לגביו הוראות שיבטלו את כתב האישום שהוגש על ידי היועץ הממונה עליה. השערה סבירה יותר היא שהשר מבקש להשתמש במינוי כדי לקנטר את הפרקליטות, ובעקיפין לחזק את טענותיו של נתניהו כלפיה במישור הציבורי. זהו חשד הגיוני, אך חסר תימוכין ראייתיים, המאפשרים לאיזה שהוא גורם משפטי נטול פניות לבסס עליו החלטות. אילו הייתי מעלה בבית משפט מחוזי חשד דומה נגד מהנדס עיר או רופא מחוזי, למשל, והייתי מספק ראיות ברמה שהובאה במקרה הזה- הייתי ללא ספק מחויב בהוצאות משפט בסכום גבוה.
לפני שש שנים, כאשר מינויו של שי ניצן לפרקליט המדינה הועמד להצבעה בממשלה, טען עו"ד שמחה רוטמן כי מתעורר חשש מניגוד עניינים, מכיוון שלשרים יש עניין פוליטי בהחלטה האם להגיש ערעור על זיכויו של שר החוץ אביגדור ליברמן. טענתו נדחתה כלאחר יד, משום שלא היה ביכולתו לספק ראייה המפריכה את חזקת האובייקטיביות של השרים.
אינני יודע כיצד תסתיים הפרשה. אם היא תסתיים בחיזוק נוסף של האוטונומיה הניהולית של הפרקליטות, תהיה בכך מכה נוספת לסדרי המנהל התקינים.
