שלג שלא נראה כמותו זה מאה שנים כיסה את מוסקבה בשמיכה לבנה ועבה בסוף השבוע שעבר. כמעט כל הישראלים ששהו באותה עת בעיר היו ספונים על צלחת מרק מהביל במסעדה שבבית חב"ד אדיר הממדים בשכונת מרינה רושצ'ה. קבוצת נשים שתפסה את תשומת הלב הכללית, עקב גודלה ושמחת החיים שפרצה ממנה, התבררה כקורס מזורז בן ארבעה ימים לבניית ציפורניים. הן באו מכל רחבי הארץ לכאן כדי לרכוש את המקצוע הזה, והופתעו כמה הן מרגישות כאן בבית. "תשמע, זה ממש אמריקה כאן", אמרה לי אחת מהן, ורגע אחר כך פרצה בצחוק כשהבינה את האירוניה הפנימית במשפט הזה. ישראלית במוסקבה מרגישה אמריקה.
אבל אחרי שבוע של שהות בכמה פינות של רוסיה, נידחות יותר ופחות, הגעתי למסקנה שיש בזה משהו. לא במובן שרוסיה היא אמריקה, אלא שאם התרגלנו לחשוב על ארה"ב כאחותנו הגדולה, שכל טרנד שנוצר בה מגיע אלינו באיחור כזה או אחר, הרי לפחות כשנכנסים למישור הפוליטי, דווקא רוסיה היא שכנראה דומה לנו הרבה יותר. נתניהו עשוי בדמותו של ולדימיר פוטין הרבה יותר מבדמותם של דונלד טראמפ או ברק אובמה. סדר הגודל כמובן שונה לחלוטין, אבל אם מטילים זרקור משווה על שני האישים הללו – נתניהו ופוטין – אולי אפשר ללמוד את סוד כוחם, הישרדותם הפוליטית והמעמד שלהם בציבור.
במטרה לבדוק את חידת שלטונו רב השנים של ולדימיר פוטין ברוסיה – מ־1999 ועד היום, כמעט ברציפות, כראש ממשלה או נשיא – ניסה העיתונאי והעורך הרוסי ולדימיר טרודוליודוב לנתח את שיקולי הבוחר: "שיקולים העולים במוחו של משיב רוסי על שאלה בנוגע לפוטין, שונים מאוד משיקולי הבריטים או הצרפתים שהתבקשו להעריך את תרזה מיי או עמנואל מקרון", כתב טרודוליודוב במאמר שפרסם לאחרונה ב'גרדיאן'. "משיב ברוסיה אינו משווה את פוטין עם אף אחד מעמיתיו או מתנגדיו, פשוט כי אין ולו שם אחד להשוות אותו אליו. מגרש המשחקים הפוליטי של רוסיה פוּנה זה זמן רב מכל מתמודד רציני מול הנשיא המכהן".
החליפו רוסי בישראלי ופוטין בנתניהו, ותקבלו משפט שכל מי שחי כאן בשנים האחרונות יחתום עליו. שני המנהיגים הללו לא רק שולטים זמן רב יחסית לדמוקרטיות (או מדינות המתיימרות להיות כאלה), אלא מצליחים לאיין כל התנגדות ולא משנה מאיזה כיוון.
זה כמובן מוזר. רוסיה וישראל אינן חפות מבעיות של כלכלה וחברה, ופוטין ונתניהו אינם חפים – בלשון המעטה – מביקורת פנימית המייחסת להם שחיתות, רדיפת עיתונות והרס הדמוקרטיה. שוב, מובן שהמדינות שונות מאוד הן בגודל והן בעוצמה, ובהתאם גם ההאשמות הציבוריות כלפי שני האישים. אבל בהתעלם מהפרופורציה, קווי המתאר תואמים להפתיע.
האהדה הציבורית לנתניהו נתקלת אמנם בעוינות תקשורתית מופגנת, שברוסיה קיימת הרבה פחות. אבל למרות הכול, מעמדו הציבורי של ראש הממשלה איתן ביותר. בסקר ההתאמה לראשות הממשלה של מכון 'גיאוקרטוגרפיה' מסוף 2017, הוביל נתניהו בפער עצום על פני כל מתחריו. הוא קיבל 37.7 אחוזים, והמועמד הבא בתור, יאיר לפיד, אחז בכשליש מזה – 12.7 אחוזים בלבד. אחריהם השתרכו הנשיא ריבלין עם 7.7 אחוזים, יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי עם 7.5 אחוזים, ובנט וליברמן עם 4.6 אחוזים לכל אחד. רק כשמוסיפים גם את התומכים בכחלון, 3.2 אחוזים, מצליחים כל המתחרים יחד לגבור על נתניהו.
ברוסיה המצב לא שונה. מאז שנת 2000 לא ירד פוטין מפופולריות של 60 אחוז בציבור הרוסי, ובשנים האחרונות הוא רק נעשה פופולרי יותר. כ־80 אחוזים מהרוסים מרוצים ממנו, נתון פנטסטי לכל הדעות.
אז מה בכל זאת יכול להסביר את תופעת פוטין, ואולי לתת לנו רמז לגבי תופעת נתניהו? תשובה אפשרית נתנה לי מוכרת מטריושקות (ולא "בבושקות", כפי שנהוג לכנות אצלנו את בובות העץ החלולות הנתונות זו בתוך זו) מבוגרת בכיכר האדומה. מדוע דמותו של פוטין מופיעה על מטריושקות, כמו על עוד לא מעט אביזרי תיירות כאן, שאלתי אותה. בישראל זה פשוט לא קורה. אפילו במצודת זאב בליל הבחירות אין אנשים שסוגדים לנתניהו כמו שהרחוב הרוסי סוגד לפוטין ביום־יום.
"הוא החזיר לנו את הגאווה", השיבה המוכרת באנגלית לא משובחת במיוחד, אבל בוטחת. "הוא נכנס לתפקיד, וקודם כול חיסל את הטרור הצ'צ'ני. אנחנו לא שוכחים לו את זה. הוא היה מנהיג אמיתי מההתחלה, לא חלש אופי כמו אלה שהיו לפניו. בעולם היום אתה לא יכול להיות חלש. וכן, הוא גם החזיר לנו את הכסף".
אכן, הישגיו הכלכליים של הנשיא פוטין מזכירים את הישגיו של נתניהו בישראל. המשכורת הממוצעת עלתה בתקופתו מ־80 דולרים בחודש ל־640; רוסיה צומחת בקצב של 7 אחוזים בשנה בממוצע; התל"ג קפץ פי שישה. ולגבי הגאווה שהושבה, זו לא רק מוכרת המטריושקות מהכיכר האדומה. דיברתי עם לא מעט אזרחיות ואזרחים רוסים בשבוע החולף, וכולם הגיעו בשלב כזה או אחר למוטיב הזה של גאווה וביטחון. הם לא שוכחים לפוטין את חיסול הטרור הצ'צ'ני. את גרוזני, בירת צ'צ'ניה, הרחוקה ממוסקבה כמעט 2,000 קילומטר. את 25 באוקטובר 1999, היום שבו נורו טילים על השוק המרכזי בגרוזני וקטלו 140 איש בכמה דקות. את הקומות העליונות של כל הבניינים הגבוהים בעיר, שהופצצו ללא הבחנה. ואת 6 בפברואר 2000, היום שבו נכנעה צ'צ'ניה למנהיג החדש שאך לא מכבר נכנס לתפקידו.
מעט מאוד ישראלים רוצים שישלוט פה שכפול של פוטין. קנה המידה כאמור שונה לחלוטין, ולא כל מה שפוטין עשה בגרוזני אנחנו רוצים לראות בעזה. ממש לא. אבל אחרי ההכנסה לפרופורציה המתאימה, נתניהו, כמו פוטין, הצליח לרקוח את קוקטייל המנהיגות המנצח למציאות העולמית של שנת 2018. ואם לא יהיה מישהו – כאן ושם – שלפחות ינסה להבין מה האזרחים אוהבים בקוקטייל הזה ולערבב להם משקה דומה, שניהם ימשיכו לשלוט פה עד קץ כל הימים. או עד שמנדלבליט יחליט אחרת.
