ההיסטוריה היהודית היא גלים־גלים של אור וחושך. כמו עמעם יהודי־עולמי ענקי, המעמעם את האור וחוזר ומעצים אותו – מחזוריות היסטורית ספירלית, שמועדי השנה שלנו מכריחים אותנו להיזכר בה, גם אם מציאות חיינו רחוקה מהם מרחק שנות אור. וחושך.
חנוכה, כמו חגים אחרים בעולם הנחגגים בעת שהימים קצרים וקרים, מתמקד אף הוא באור. אבל בניגוד לחגי הגויים, תחילת סיפורו בחושך סמיך: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". בסיפור שלנו, תחילת החושך ולפיכך גם תחילת המוטיבציה למרד היו גזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי. יש אומרים שאלו היו הרדיפות הראשונות בהיסטוריה על רקע דתי. עד אז לא היה אכפת לממלכה שהיהודים חיים בה בשקט, כל עוד הם משלמים מיסים.
וההיסטוריה ממשיכה להסתובב, והעמעם מאיר ומחשיך את החיים שלנו; מסעות צלב, אינקוויזיציה, גירושים, הקלות וגזרות, עד היטלר. במידה מסוימת חנוכה מכניס אותנו לפרופורציות בנוגע לחושך. באלבום המונומנטלי "אחכה לו" של להקת "הלב והמעיין", המורכב כולו משירים ששרו יהודים בעת ההשמדה הגדולה באירופה, שר אביתר בנאי את "מעוז צור" בלחן חסידי ברסלב. עד ששמעתי את הביצוע הזה הייתי שרה את "מעוז צור" בהתרגשות אמתית. זה שיר של מתיקות, של משפחה המצטופפת ליד הנרות, של קרבה ושל חום. של זיכרונות טובים־טובים. אבל מאז ששמעתי את הביצוע הזה, אני דומעת בכל שנה מחדש.
בניגוד לאנטיוכוס, היטלר לא ביקש להעביר את היהודים על דתם, אלא להשמידם בלי שאלות מיותרות. גם יהודים שהיו מתייוונים גמורים לו חיו בימי אנטיוכוס הובלו למשרפות. העובדה שיהודים שרו בתוך החושך הזה לא ברורה לי. נכון, לא ייתכן עולם ללא שירה במשך שנים רבות כל כך, ועדיין, אני לא מצליחה לדמיין את זה. לא כל שכן שירה אופטימית, מחיה, הרואה למרחוק מעבר לגוויות ולחורבן, מעבר לשכול ולאובדן. איך שרים "מעוז צור" ברעב, בעינויים, בלי משפחה? איך שורדים את החושך, את החורף שלא נגמר?
בכ"ה בכסלו תש"ד, בברגן־בלזן, שואל יהודי את רבו, רבי ישראל שפירא: כיצד אפשר לברך על הדלקת הנרות את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"? כיצד אפשר להודות לה' על שזכינו להגיע לימים כאלה? כיצד אפשר לברך ברכה כזאת, כאשר מאות ואלפי גוויות של יהודים מתגוללות כאן, כאשר מושמדים מיליונים של יהודים? השאלה נשאלת מתוך נפש מאמינה, שמבקשת להמשיך ולהאמין. זו נפש קרועה.
וכך עונה רבי שפירא, הרבי מבלוזוב: "הנך צודק בהחלט. כאשר בירכתי את הברכה השלישית, ברכת שהחיינו, אף אני הרהרתי בדבר, ושאלתי את עצמי מה טעם בברכה זו בשעה נוראה זו? אולם בשעה שבירכתי, שמתי ליבי שמאחוריי עמד קהל רב של יהודים אסירים, שחזות פניהם הביעה נכונות להיאבק על יהדותם. על נכונות הקרבה זו בירכתי שהחיינו, כאשר יהודים גם בתנאים כאלה נכונים להקריב חייהם למען יהדותם. על תופעה כזאת בוודאי צריך לברך ברכת שהחיינו" (מרדכי אליאב, אני מאמין, עמ' 248).
והם שרו: חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה / נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה / כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה / דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה. ואני רואה אותם בעיני רוחי שרים, ומדמיינת את נס פך השמן. לא את הנס המוכר, אלא את המחולל שלו. את הכוהן הגדול שלא נטמא, שבימי החשכה הסמיכה ביותר דמיין שיום אחד יחזור אור, כי הוא מוכרח, והטמין את השמן בפינה נסתרת. זה הנס האמיתי. נס התקווה. נס השיר.
