חנוכה בפתח, אבל אני נזכר בימים אלה דווקא בדרשה של הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת הר עציון, לקראת פורים. אני זוכר את קולו הרועם מזכיר את דבריו הנוקבים של מרדכי לאסתר, מצווה עליה ללכת אל המלך ולהתחנן על עמה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
גם הנמשל היה ברור בפיו: אם הצלחנו, בני הישיבה ודומותיה, להגיע למעמד אינטלקטואלי וחברתי רם, מוטלת עלינו החובה לנצל את הידע שרכשנו כדי לעסוק בחינוך הדורות הבאים, ולא לנצל את כישורינו כדי לעשות לביתנו. כי אם לא נחנך, החברה המקולקלת שתצמח פה עלולה להטביע גם אותנו. מילותיו של הרב מלוות אותי בשנים שחלפו מאז. יש להן רלוונטיות גם כלפי התפקיד המוטל בימים האלה על כלל הציבור הדתי־לאומי.
הציבור הדתי־לאומי רואה בעצמו את המגזר האידיאליסטי ביותר במדינה. יש אמנם ממד לא קטן של התנשאות בתחושה הזו. יש בחברה הישראלית גם אידיאליסטים שאינם בני הציונות הדתית. אבל היא נשענת גם על גרעין מוצדק: ככלל, בני הציונות הדתית מגיעים לשירות קרבי ולמשימות חברתיות אחרות בשיעורים גבוהים בהרבה מהמקובל במגזרים אחרים. אבל, כמו שידע היטב מרדכי היהודי, המקום האליטיסטי, קרוב למלכות או ממש חלק ממנה, אינו רק עניין להתבשם בו. הוא קודם כול תובע אחריות – להוביל דרך בנכונות להסתכן. ולעניין זה, אחריות אזרחית והנכונות להסתכן אינה פחותת חשיבות מהאחריות הכרוכה בתפקידים ביטחוניים.
בימים אלה מיטלטלת מדינת ישראל סביב שלושה כתבי אישום נגד בנימין נתניהו, המנהיג המוכשר והבלתי מעורער של מחנה הימין בעשור החולף. בשבועות האחרונים החלו לצאת נגד נתניהו כמה מהקולות הבולטים במגזר: מהרב יובל שרלו שתקף את עצם המעשים המיוחסים לנתניהו, ועד עורך מקור ראשון חגי סגל, שטען שבראייה פוליטית ריאלית המשך התמיכה בנתניהו מסכן את מחנה הימין.
הביקורת הזאת כשלעצמה הביאה נגד הציונות הדתית כמה מאנשי הימין המקורבים לנתניהו, בטענה שיש בכך כפיות טובה כלפי האיש ששמר על מפעל ההתיישבות ביו"ש בתקופות הקשות ביותר של ממשל אובמה. יש בוויכוח הזה שיקוף הוגן של הבדל יסודי הקיים בין הימין הדתי והחילוני של הליכוד (ובכלל זה גם אנשים דתיים שנספחו למחנה הליכוד). בשעה שבציונות הדתית עמדות הימין היו תמיד ממוקדות באידיאל הפוזיטיבי של התיישבות בארץ, הליכוד של העשורים האחרונים, במיוחד בהנהגת נתניהו, הלך ונעשה נגטיבי – כזה שעיקר עניינו בשנאת הערבים ובשנאת השמאל. כעת מבקש נתניהו לקצור סופה מהרוח שזרע במשך שנים ארוכות; להשתמש לתועלתו האישית בתחושות הקשות והמוצדקות שנוצרו בימין לאורך שנים, על יחסן המתנשא והמתנכר של "האליטות", וכך להתחמק מהעמדתו לדין.
מערכות אכיפה החוק עשו לאורך השנים טעויות קשות, ויש צורך ממשי לערוך בהן רוויזיה מקיפה. אבל אם נתניהו יצליח לחמוק מעצם העמידה לדין, אי אפשר יהיה להעמיד לדין על שחיתות שום אדם אחר.
יתר על כן: יש בישראל לא מעט אנשים שנהרגו בקרבות ובזירות פעילות שהם כפרו לחלוטין בנחיצותן. נתניהו, שסיכן את חייו בשירותו הצבאי, לא מתבקש כעת לסכן אותם, אלא רק להעמיד למבחן את טענתו ש"אין כלום כי לא היה כלום". אם יחמוק מהמבחן הזה, למה לא יבקשו לחמוק כל מי שמתבקשים לסכן את חייהם בעבור מטרות שאינם מאמינים בהן?
משום כך, מה שנדרש כיום מן הציונות הדתית לא יכול להסתיים באמירות פובליציסטיות ביקורתיות כלפי נתניהו. המערכת הפוליטית הציונית־דתית חייבת להבהיר שלא תשתף פעולה עם תרגילי ההתחמקות שלו, ותתבע ממנו לעמוד לדין ולבחון את צדקת טענותיו באופן שבו כל אזרח אחר היה נתבע לעשות זאת. אם תיכשל במבחן הזה, מצב כאוטי קשה עלול להשתרר בחברה הישראלית; למעשה, הוא כבר החל להשתרר. זו דוגמה לרגע של מבחן שלשמו הציונות הדתית "הגיעה למלכות".
