מן הדיון על הדיווחים המוטעים של הצבא על מספר החרדים המתגייסים נשמטה עובדה מטרידה אחת: גם אם חלה עלייה במספר החרדים המתגייסים לצבא, במספר החרדים המתגייסים לשירות קרבי לא חל כל שינוי כבר כמה שנים.
העובדה שגיוס חרדים ליחידות קרביות הגיע לתקרת זכוכית צריכה לעורר אותנו לחשיבה מחודשת. לצבא לא חסרים היום חיילי עורף, אך לוחמים חסרים לו נואשות. המאמצים לגייס חרדים אמורים להיות מופנים בעיקר ליחידות הקרביות.
ההצלחה האדירה של מייסדי הנח"ל החרדי, ובראשם תא"ל במיל' יהודה דובדבני, היא גם סוד הקיפאון הנוכחי. מייסדי הנח"ל החרדי הצליחו להגיע לקבוצת בחורים שלא מצאו את מקומם בעולם הישיבות. הקונספט היה: אם אתם לא לומדים – נבנה לכם מסלול שבו תשרתו בצבא במסגרת דתית מוגנת, ונכשיר אתכם לצאת לשוק העבודה.
הפתרון הזה מתאים לפלח מצומצם מתוך החברה החרדית, שמונה במקרה הטוב כ־5 אחוזים מהשנתון. יש לחזק אותו ולשמרו, אבל בד בבד לחשוב על כיוונים יצירתיים שיסייעו לחלקים נוספים וחשובים בחברה החרדית לתרום את חלקם במאמץ להתגייס לעזרת ישראל מיד צר.
בנקודת הזמן הזאת כדאי לבחון את המודל היחידי בתולדות ימי מדינת ישראל שהצליח לגייס בחורי ישיבות. מודל שאחוז הגיוס בו ליחידות קרביות הוא פי 2.5 מהאחוז באוכלוסייה החילונית הכללית (לפי פרסום של צחי דבוש אצל ישי שנרב בגל"צ); מודל שלמרות הזלזול והבוז שהוא זוכה להם לעיתים קרובות, "מספק את הסחורה" בעקביות כבר חמישים שנה. מודל ההסדר.
לפני כשבע שנים, בזמן הדיון על חוק השוויון בנטל, נוצרה קואליציה מוזרה בין אנשי יש עתיד ומפלגת העבודה ובין חברי הכנסת החרדים, סביב האיבה לישיבות ההסדר והניסיון לפגוע בהן. היה מפליא להיווכח באחדות שנוצרה בין חברי הכנסת בזמן הדיונים על מסלול ההסדר. אלמלא נעמדו מול כל אלו איילת שקד ואורי אריאל, מסלול ההסדר היה מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.
לנוכח המשבר, ראוי שהחברים היקרים מיש עתיד ומהמפלגות האחרות יחשבו על דרכם בשנית. במקום לתקוף את המסלול המוצלח היחיד שמשלב תורה וצבא, שינסו להעתיק אותו לציבור החרדי.
ברעיון הנח"ל החרדי יש חיסרון שורשי: הוא מגיע במקום הקונספט הישיבתי. מעט בחורים חרדים מוכנים לוותר על אתוס לימוד התורה, הבריח התיכון בעולם החרדי, ולהצהיר שאין להם חלק ונחלה בעולם הישיבות.
מודל ההסדר, שמשלב לימוד בישיבה ושירות צבאי, מתסכל מצד אחד בכך שהוא מוותר על שירות צבאי מלא ועל לימוד תורה מלא, אבל מצד שני הוא מאפשר לחלקים בציבור החרדי שמרגישים עוולה מוסרית בכך שאינם נושאים בנטל, לתקן אותה בלי פגיעה חמורה בעולם התורה שלהם.
אדגיש שאיני מדבר על מודל של ישיבת הסדר חרדית, שקיים כבר עכשיו בצורה מינורית, ובמסגרתו משרתים 24 חודשים וגם לומדים מקצוע לאזרחות. המודל הזה מתאים לבחורים שהחליטו לוותר על לימוד אינטנסיבי. אני מדבר על מודל של ישיבה רצינית, שלומדים בה תורה ורק תורה, באינטנסיביות עצומה, אך משלבים בתוך זה גם שירות צבאי של שנה ורבע.
הציבור החילוני והחרדי יכולים להמשיך לריב על נתוני הגיוס, לבקר בבג"ץ אחת לכמה חודשים, ולשנות אחת לשנתיים את חוק הגיוס בכל פעם לכיוון אחר. אבל אפשר גם לעזוב את המרחב המשפטי ולנסות למצוא פתרון חברתי, שיעבוד גם במציאות ולא רק בספרי החוקים.
אם המדינה תשכיל לבנות מסלול כזה ולתקצב אותו בנדיבות (כפי שהיא עושה בעולם המכינות, שהתקצוב שלו לתלמיד גדול פי שלושה מהתקצוב לתלמיד בעולם הישיבות), ואם זה ייעשה בשיתוף פעולה וברוח טובה, אפשר יהיה ליצור מודל שבו בחורים חרדים רבים יתגייסו ליחידות קרביות בלי בג"ץ ובלי משטרה צבאית.
