התמרונים בסנאט לקראת משפט ההדחה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ החלו עוד לפני שבית הנבחרים הצביע להדיחו. מנהיג סיעת הרוב הרפובליקני מיץ' מקונל דן בנושא עם פרקליט הבית הלבן; מנהיג סיעת המיעוט הדמוקרטי צ'אק שומר שלח למקונל מכתב והציע שייערכו פרוטוקולים מפורטים. כל הפעילות הזו, המוקדמת מדי, עשויה לגרום לכם לתהות: האם אין בחוקה פרוטוקול למשפט בסנאט? האם צריך להיערך דיון לגבי כיצד המשפט ייראה?
התשובה הקצרה היא לא, אין צו חוקתי ברור לגבי כיצד משפט בסנאט צריך להיראות; וכן, צריך להיות קרב לגבי הנוהל בזמן משפטו של טראמפ. זו נראית כמו דרך משוגעת לעשות משהו, אך היא משקפת את הבנתם של מנסחי החוקה כי תהליך ההדחה, כפי שהכירו אותו באנגליה, תמיד היה בעל אופי פוליטי, וכן את התנגדותם להכנסת פרטים רבים מדי לחוקה.
החלק השלישי של הפרק הראשון בחוקה מעניק "לסנאט בלבד את הסמכות לדון בכל ההאשמות לגבי מעילה בתפקיד של נושאי משרות ציבור". ואז הוא מספק שלושה כללים קצרים בלבד לגבי אופן התנהלות המשפט עצמו.
הכלל הראשון הוא שכאשר הסנאטורים "יושבים", הם "יושבעו או ייתנו את הן צדקם". הדרישה שהסנאטורים יישבעו היא הסיבה שלפעמים מכנים אותם "מושבעים" בהקשר הזה. הסנאטורים הם שמצביעים אם הנשיא יודח או לא, אך שם נגמר הדמיון לחבר מושבעים במשפט סטנדרטי. למשל, אסור למנוע מסנאטורים לשמוע חדשות על נושא ההדחה לפני המשפט או במהלכו. השבועה שהסנאט משתמש בה דומה לשבועת המושבעים, אך המונח "בלתי תלוי" בה אינו זהה בדיוק לפירושו כשמדובר בשופט או בחבר מושבעים, שכן הסנאטורים מייצגים את הציבור ושותפים במפלגות פוליטיות, ולהדחה יש ממד פוליטי ברור.
הכלל השני הוא ש"אם נשיא ארה"ב הוא הנאשם, יכהן נשיא בית המשפט העליון כיושב ראש". אולם החוקה אינה אומרת בדיוק כיצד יפעל נשיא בית המשפט העליון במהלך המשפט. קביעת סמכותו נותרת בידי הסנאט. בתבונתו, או אולי מתוך אינטרס, הסנאט בדרך כלל החליט שאפשר לבטל כל החלטה שהשופט מקבל ברוב בסנאט.
הכלל השלישי קובע ש"לא יורשע אדם בדין אלא בהסכמת שני שלישים של החברים הנוכחים". החוק הזה הופך את המשפט בסנאט לשונה ממשפט פלילי, שדורש הסכמה מוחלטת מצד המושבעים כדי לקבל הרשעה או זיכוי, וכן ממשפטים אזרחיים, שנדרשים בהם רוב או הסכמה מוחלטת מצד המושבעים – תלוי במדינה.
הנקודה המרכזית כאן היא שכל עניין מלבד שלושת הכללים הללו נותר בידי הסנאטורים, הזכאים לקבוע את חוקי ההליך. בית המשפט העליון אינו יכול לדון בחוקים האלו אלא אם כן יצליח לטעון שהחוקים קובעים כי ההליך של טראמפ הוא לא בגדר "משפט", כפי שנדרש בחוקה.
אם מתחילים לתכנן משפט מאפס, הנושאים העיקריים הם אילו עדים אפשר לזמן, ובאילו ראיות אפשר לדון. שני הנושאים האלה לא מוגדרים בכללי ההדחה.
לפי המסורת שנלקחה מאנגליה, חברי בית הנבחרים הם התובעים במשפט בסנאט, ונקראים "מנהלי ההדחה" או "מנהלי הבית". כמעט בהגדרה, המנהלים צריכים להיות חברים שהצביעו בעד ההדחה. כאשר הוחלט להדיח את הנשיא ביל קלינטון, הסנאט החליט פה אחד לאמץ חוקים שיקבעו כמה זמן יהיה לכל צד להציג את טענותיו. הסנאטורים לא הצליחו להחליט פה אחד על חוקי העדות, אך הרוב הרפובליקני החליט לאפשר למנהלי ההדחה לזמן עדים. ייראה מוזר אם טראמפ יוכל לזמן עדים להגנתו בעוד מנהלי ההדחה הדמוקרטים לא יוכלו לעשות זאת, אך זה אפשרי: זו החלטה של הסנאט. תיאורטית, לרפובליקנים בסנאט יש די קולות כדי לחסום את זימון העדים על ידי מנהלי ההדחה. הם גם יכולים להחליט לא לאפשר לשום צד לזמן אף אחד.
באשר לאילו ראיות אפשר להציג, יש גיוון רחב במסורת ההיסטורית. ראיות שלא היו מתקבלות בבית משפט רגיל, כמו שמועה, אופשרו במשפטו של קלינטון וברוב משפטי ההדחה המודרניים בסנאט. במשפט הדחתו של השופט ג'יימס פק ב־1831, דן הסנאט בנושא והחליט שיש לנהוג באותם חוקים ונהלים של בית משפט רגיל. הנוהג הזה נותר על כנו עד השנים המוקדמות של המאה ה־20.
אותו דיון בשאלת הראיות נערך באנגליה, כאשר שפט בית הלורדים את וורן הייסטינגס, המושל הכללי לשעבר של בנגל, בתהליך הדחה ארוך בקיץ 1787, בעוד האמריקנים דנו בניסוח החוקה שלהם. אדמונד ברק, הסופר והפרלמנטר הדגול שניהל את הליך ההדחה האנגלי, טען בבית הלורדים כי יהיה זה לא ראוי אם ישתמשו בנוהל משפטי רגיל בהליך שבו דנים בפשעים ובעוונות חמורים אחרים. אך הלורדים פסקו נגד ברק, וסירבו לדון ברבות מהראיות שהביא נגד הייסטינגס.
התוצאה היא שרוב בסנאט יכול לקבוע אילו עדים אפשר לזמן ובאילו ראיות הוא ידון. זו צורה מצחיקה לנהל משפט. אך משפטי הדחה אינם רגילים – וכנראה לעולם לא יוכלו להיות כאלה.
