אין רגע מרגש לאבא יותר מהפעם הראשונה שהוא לוקח את בנו בכורו לחזות במשחק כדורגל של הקבוצה שלו. זה מפגש בין שתי האהבות הכי גדולות שלך (סורי, מאמי). אין כמו לראות אותו לובש את הצבע, ללמד אותו את שיר האוהדים היחיד שלא מכיל קללות, להחזיק אותו על הידיים כשהוא עובר את הרגע שאף אוהד כדורגל לא שוכח: העלייה הראשונה במדרגות האצטדיון, כשהמרבד הירוק נפרש לנגד עיניך.
אהבה לילד דומה מאוד לאהבה לקבוצת כדורגל. את שתיהן קשה מאוד להסביר. שתי האהבות מביאות המון רגעי אושר ולא מעט דאגות וחרדה. גם הילד וגם הקבוצה יכולים להעיר אותך באמצע הלילה – הוא כי יש לו פיפי והיא כי חטפתם גול בדקה ה־94 מהרגליים של איזה צהוב, יימח שמו. שתי האהבות האלה מוציאות ממך את המרוקאית הזקנה וגורמות לך לפתח לא מעט אמונות טפלות, כמו לא להעביר ילד מעל שולחן או לא להחליף תחתונים ביום של משחק (אל תסתכלו עליי ככה).
כבר בשנה שעברה שקלתי לקחת אותו למשחק. אבל העונה התחילה פח, אז העדפתי לחכות לעונה טובה יותר. בכל זאת, אני מגדל ילד ברמת סיכון 5 פלוס, הרמה הגבוהה ביותר ב"מדד הסיכוי שהילד יגדל להיות, לא עלינו, אוהד של קבוצה אחרת". אנחנו גרים במרכז, מה שאומר שהילד צפוי לבלות את מיטב שנות נעוריו בסביבת אינספור אוהדי מכבי תל־אביב והפועל תל־אביב. רמת הסיכון גבוהה עד כדי כך שכבר מגיל צעיר אני מנסה לשטוף לו את המוח בדרכים עקיפות. כשהוא מצייר ציור אני מפרגן לו "איזה יופי, כמעט לא השתמשת בצהוב". כשהוא מתלהב מנעליים אדומות אני מסביר לו שזה צבע לא טוב, כי נמרים אוהבים אדום והם עלולים לטרוף אותו בדרך לגן. אתם יודעים, מסביר בעדינות.
רק לא אבי נמני
התלבטתי במשך המון זמן אם בכלל להכניס אותו לזה. אחרי הכול, "עם אהדה גדולה, באה לעיתים באסה גדולה". בעצמי, אחרי הרבה הפסדים כואבים, כעסתי על אבי ז"ל שגרם לי להתאהב במכבי חיפה. אבל בסוף החלטתי שאין ברירה. לא בגלל הרצון שלי לראות אותו צורח "ירוק עולה", אלא מחשש שיום אחד הוא יחזור מבית הספר ויכריז שלא היה ולא יהיה גדול כמו אבי נמני.
אז חיכיתי לעונה הנכונה, והיא הגיעה. מכבי חיפה נראית מצוין, במקום השני בטבלה ובאופן כללי מספקת אחלה הצגות כדורגל. אבל חיכיתי גם למשחק הנכון. בכל זאת, אתה לא רוצה להנחית את עוללך בכורך למשחק מול אריות הליגה. ואז הגיע המשחק מול הפועל רעננה, קבוצה קטנה, שלא ניצחה במחזור השני, ובאופן כללי נראית כמו שם נרדף לבשר תותחים.
העולל התרגש מאוד כשסיפרתי לו על המשחק, ורץ מיד לבחור את מיטב הבגדים הירוקים שלו מהארון. לאחר ששם על עצמו מעיל ירוק, חולצה ירוקה, מכנסיים ירוקים, גרביים ירוקות ותחתונים ירוקים, ונראה כמו פרזנטור של תנועת הנוער של חמאס, ארזתי אותו לרכב ונסענו לאצטדיון המושבה בפתח־תקווה.
איך שהגענו קלטתי מבט מודאג של אוהדים שזיהו אותי. בכל זאת, שמי יצא למרחוק כאחד המנחוסים הגדולים של הקבוצה. עד כדי כך שבמשחקים חשובים פונים אליי אוהדים מובילים בקבוצות הפייסבוק של מכבי חיפה ומוודאים שאין לי כוונה להגיע. עד היום זוכרים שם את משחק פתיחת האצטדיון החדש של מכבי חיפה, שהגעתי אליו בביטחון רב אך בסיומו יצאתי מהאצטדיון עם עוד 30 אלף איש מושפלים עד עפר, לאחר הפסד 3־0 לבני יהודה.
קלטתי את המבטים המודאגים בכניסה לאצטדיון, אך מיד ריככתי אותם והצבעתי על העולל. תירגעו, חבר'ה, הבאתי קמע חדש. זה המשחק הראשון שלו ובעזרת השם הוא כזה מזליקי, שהוא יבטל את המנחוס שלי ויוסיף קצת בראכה משלו.
עניין של מזל
בסביבות הדקה ה־60, כשלוח התוצאות עדיין הראה 0־0. החשש החל לקנן בי. האומנם אני נושא עמי דור שני למנחוס? מיד הרגעתי את עצמי: יש עוד 30 דקות, ואולי העולל הממוזל שומר את המזל שלו לאיזה גול מאוחר כזה, מכדור שפגע בשופט. משהו שיבהיר שמדובר נטו במזל ולא חלילה באיכות המשחק.
זו חוויה מוזרה לראות כדורגל עם ילד. נתחיל בכיבוד: גרעינים – אאוט, דובונים, אפרופו וכדורי שוקולד – אין. דמיינו לעצמכם כמה קשה לכעוס על הגבהה גרועה של מגן כשאתה מחזיק דובון פריך ביד. גם עם השירים זה פחות עובד. ברגע שהצטרפתי לקריאות "עד המוות מכבי" חטפתי מבט מבוהל מהעולל, שעדיין מזועזע מהמוות של מופסה במלך האריות.
בכלל, אתה מוצא את עצמך מקלל פחות ומנסה להמיר את הקללות בחלופות רכות יותר. למשל, במקום "למה האידיוט הזה לא מוסר?", צרחתי: "מדוע הלז אינו משתף את חברו?". במקום "איך האפס לא שם את זה", הרהרתי: "ההחטאה הזאת לא משקפת את יכולותיו". לידנו היו כמה אנשים שפחות התחשבו בנוכחות הילד, וקיללו כאילו אין מחר או מוסר.
הילד מצידו לקח נורא קשה דווקא את הקריאה "יא חסרי אונים". הוא ממש נפגע בשם השחקנים. אמרתי לו שלפעמים אנשים במגרשי כדורגל אומרים דברים לא יפים. "כמוך כשאתה רואה חדשות", הוא הנהן. אישרתי והשפלתי מבט.
איפה הגול
השעון צלצל 89. קדימה ילד, יש לך עוד חמש דקות להבהיר מה המזל שלך. החזקתי לו את היד ברכות, הסתכלתי לו בעיניים וניסיתי לשדר לו: "תוכיח לי שאתה לא מנחוס". הוא מצידו הסתכל עליי במבט תמים שכמו משדר: "אל תפיל את זה עליי. המנחוס כולו שלך".
השופט שרק לסיום, 0:0. צעדתי עם העולל אל הרכב. "אבא, למה לא היה גול?", הוא שאל. הסברתי שבכדורגל הישראלי, גול הוא לא מחזה נפוץ במיוחד. עמדנו חצי שעה בפקקים מחוץ לאצטדיון, כנהוג, והעולל דיבר ודיבר על המשחק, וכמה שמכבי חיפה טובים (לא יודע איזה משחק הוא ראה) וכמה שהפועל רעננה הם רעים, אבל לדבריו "רעים רק בכדורגל, לא רעים כמו גנבים".
ואז הוא נרדם, ירוק ותמים. הסתכלתי עליו מבעד למראה. ישן, מתוק, חמוד, מכור חדש לכיף והסבל שנקרא מכבי חיפה. ברכותיי ירוקים, נולד לכם מנחוס חדש.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
