במהלך הדורות העלו חוקרים ועולי-רגל השערות שונות לזיהויה של מודיעין. במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה (1866), זיהה נזיר פרנציסקני את מודיעין העתיקה בחורבות סמוך לכפר הערבי אל־מידיה בשפלת יהודה, בעקבות הדמיון בשם האתר "קובור אל־יהוד" (קברי היהודים), והשוואת מיקומו לכתבים היסטוריים. בשנים הבאות אוששה השערתו לכאורה בידי ארכיאולוגים צרפתים ובריטים שחפרו באזור.
בקיץ תרס"ט (1909) סייר יצחק בן־צבי במקום, וכתב: "והנה אנחנו במודיעים. זהו כפר קטן, מזוהם, נידח. 'אל־מידיה' שמו בערבית […] והנה הם לפנינו – הקברים הקדושים. הללו נחצבו בסלע הקשה ונסתמו בגוללי־אבנים […] הזהו מקום מנוחתם של החשמונאים? האלה קבריהם של גדולי גיבורינו?" (י' בן־צבי, רשמי דרך). באותן שנים החלו מורי הגימנסיה העברית ותלמידיה במסורת העלייה לרגל ל"קברי המכבים" בחנוכה, והאתר נעשה סמל לאומי. כיום זיהוי זה אינו מקובל במחקר ושרידיו מתוארכים לתקופה הביזנטית.
משנת תש"ה (1944) הנהיגו חברי "מכבי הצעיר" בחנוכה את מרוץ הלפיד, שיצא מקברי המכבים והועבר בידי רצים לרחבי הארץ. לאחר הקמת המדינה נהג הנשיא בן־צבי להדליק מאש הלפיד את החנוכייה במשכנו. כך בערב נר ראשון של חנוכה תשכ"א (13.12.1960) נמסר לו הלפיד בטקס חגיגי שבו ציין כי "אין הוא מונה את השנים מחורבן בית המקדש, אלא מהדלקת השמן על ידי החשמונאים בבית המקדש". במעמד זה בירך הנשיא את הנוכחים והביע תקווה כי "בשנה הבאה נוכל להדליק את הנר הראשון על הר הבית" (חרות, 14.12.1960).
בחלוף שבע שנים נחוג חנוכה בעיר העתיקה לאחר שחרורה במלחמת ששת הימים. הנר הראשון הודלק בידי שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ליד הכותל המערבי, שבו התקין משרדו שתי חנוכיות "האחת עשויה כסף, שבה הדליקו נרות חנוכה בשמן זית, והשנייה – מנורת חשמל, שהוצבה על גג גבוה בקרבת שער המוגרבים, המשקיף על כל הסביבה" (הצופה, 27.12.1967). בשנה שלאחר מכן הוזמנו להדלקת נר שמיני של חנוכה תת־אלוף מוטה גור (ולימים הרמטכ"ל) ובנו של סגן אלוף משה פלס (סטמפל) ז"ל, מפקדו של כוח הצנחנים, ששחרר את הר הבית והכותל המערבי ונהרג במרדף בבקעת הירדן שלושה חודשים קודם לכן (יש לציין כי פועלה של החטיבה הירושלמית נדחק לשוליים עד לשנים האחרונות). אתרע מזלם של השניים, שניסו ללא הועיל להדליק את נרות החנוכה ליד הכותל המערבי. "הם לא הצליחו להתגבר על הרוח שנשבה, והנרות כבו מיד עם הדלקתם… אחרי כמה ניסיונות נואשים ומאכזבים בהדלקת נרות החנוכה, ויתרו מוטה גור והיתומים על ביצוע המשימה, ונכנעו לרוח העזה" (מעריב, 23.12.1968).
עשור לאחר מכן פעלו "החוגים הלאומיים", בהובלתו של גרשון סלומון להדלקת נרות החנוכה ולהנפת דגל ישראל בהר הבית במטרה "להפגין את ריבונות ישראל על מקום קדוש זה". סלומון הגדיל לעשות ושיגר מברק אל ראש הממשלה מנחם בגין וביקש ממנו "לאפשר לקיים תפילה של יהודים והדלקת נרות חנוכה על הר הבית". אולם בהתאם להוראת הדרג המדיני הבכיר נאסר עליהם לעשות כן. "בלית ברירה הם הדליקו את הנרות ובירכו עליהם ליד שער המוגרבים, ואף הניפו מעליו את דגל הלאום" (מעריב, 31.12.1978, 1.1.1979).
כאן המקום להזכיר כי יומיים לאחר הכרזת ראש הממשלה דוד בן־גוריון בכנסת על ירושלים בירת ישראל, נאם בכיכר ציון מנהיג תנועת "החרות" מול יותר מששת אלפים איש. בערב נר ראשון של חנוכה תש"י (15.12.1949), הצהיר בגין כי ירושלים תהא בירתה הנצחית של מדינת ישראל; קבל על הסכנה הנשקפת מנסיגה ישראלית מהעיר; והצר שלא נעשה די לכיבושה במלחמת העצמאות:
"…בעזרת צור ישראל וגואלו, מחצנו באויב ובמשעבד ויצאנו מעבדות לחרות. אז העלינו מיד את התביעה שירושלים הייתה ותהיה תמיד בירתנו הנצחית… הסכנה טרם חלפה. עדיין נרקמות המזימות ואפשרות הנסיגה [מירושלים] קיימת. נזכור כי עלינו למנוע את הסכנה הזאת. הגויים עדין מנסים לגזול מאתנו את ירושלים שלנו. רק בחלקה נגאלה ירושלים. יכולנו אמנם לעלות לירושלים הקדושה מכל קודש, לגאול את הר הבית ולהדליק שם כיום את נרות החנוכה, אולם הזדמנויות הוחמצו… חטא החטאים הוא שלא הוכן הנשק לכיבוש ירושלים" (החרות, 16.12.1949)
בחמשת העשורים מאז מלחמת ששת הימים (יוני 1967) נעשו ניסיונות עקרים להדלקת חנוכיות בהר הבית, אך עד לכתיבת שורות אלו, לא חל שינוי בהחלטת ממשלת ישראל ולא נותר אלא להסתפק בברכתו של נשיא המדינה בן־צבי "כי בשנה הבאה יודלק נר חנוכה על הר הבית".
