בתוך בגאז' של ג'יפ מיושן, על ספסלי ברזל שנקשרו לדפנות ברישול ערבי טיפוסי, החברה שלי ואני דוהרות לעבר האופק. לא מדובר בתיאור ציורי – באמת דהרנו אליו, כי מומו הנהג היה לחוץ שנספיק את השקיעה. "סאנסט, סאנסט" האיץ בנו מוקדם יותר, כשהצטלמנו בתוך קניון צר עם אבנים אדמדמות. "אל תהיו לי עכשיו כמו הסינים, דופקים אלפיים תמונות על כל תנוחה כאילו מישהו מבדיל ביניהם". רוח חורפית סוטרת על פנינו בזמן שהרכב מפלס את מסלולו בחולות הרכים של ואדי רם. לפתע, בלי כל התרעה, מומו פותח את הדלת תוך כדי נסיעה, מוציא את גופו מהג'יפ בזמן שרגלו נשארת על הדוושה, ומתחיל לצעוק “crazy driver”!
תשמרי על עצמך, הם אמרו לי. דברי אנגלית, ואל תגידי שאת מישראל כששואלים אותך, הם הזהירו. אבל אחרי יומיים וחצי אצל השכנה ממזרח אפשר כבר להכיר באמת המשונה: יש לי משיכה למדינות מוסלמיות. אני כמעט מתפתה לומר שאני מרגישה בהן בבית. אני אוהבת את ההפקרות הבירוקרטית. את העובדה שאפשר לעשן בכל מקום, לנסוע בלי חגורה, לבנות ללא אישור, ואיכשהו החיים מסתדרים להם במין הרמוניה שכזאת, בלי שהכול כתוב. ואולי אני אוהבת גם את הסכנה. להיות במרחק של פסיעה מהמוות גורם לי להרגיש בחיים.
ישנו בחורים הכי נידחים של ירדן. יותר מפעם אחת יכלו נותני השירות לפגוע בנו ככה שאיש לא היה עד למעשה. אבל באופן משונה הרגשנו מאוד בטוחות. את אחד הלילות העברנו בכפר מוסלמי קטן ליד פטרה, שם נקלענו לבית קפה מקומי שמשעה מסוימת בערב יושבים בו רק גברים. איש לא הטריד. אף אחד לא זרק מילה. "אני יודע שיש על ירדן אזהרת מסע", יאמר לנו אחר כך מועתז, נהג המונית שלקח אותנו לפטרה, "אבל הכלל הראשון בירדן הוא 'הסבר פניך לתייר'. כל הכלכלה שלנו בנויה על זה, והמשטרה מתייחסת בחומרה לכל חיכוך עם תיירים. הישראלים שמגיעים לכאן תמיד אומרים לי שהם מרגישים פה יותר בטוחים מאשר בארץ".
והנה אנחנו מצטלמות בשקיעה עם מומו, נהג בדואי עם כאפייה אדומה שדומה באופן מקריפ לציון ברוך. בכפר שממנו הוא בא, הוא נחשב לסיפור הצלחה משום שהצליח לסדר לעצמו עבודה בתיירות. זה מינימום כמו להיות רופא שם. "אני שידוך מבוקש", הבהיר לנו. וכמו כל ירדני בענף התיירות, גם הוא מתפקד על תקן כלבויניק. גם מנהל קמפ, גם נהג ג'יפים וגם די־ג'יי לעת מצוא. בכניסה לאתר האירוח הזהיר אותנו לבל ניעדר מארוחת הערב החגיגית, "ויש גם מסיבה אחר כך", הוסיף בהתלהבות.
בתוך האוהל הבדואי, מתחת לפטריית חימום, אנחנו פוגשות חבורת תיירים שנקלעה למקום. מומו מכנס אותנו למעגל ומלמד אותנו צעד מסורתי. אחר כך הוא מנצל את ההזדמנות להפעלה מאולתרת. "יאללה", הוא דוחק בנו, "שימו לנו איזה להיט ישראלי". החברה ואני מביטות זו בזו בחיוך ממזרי. אני מחברת את הנייד למערכת. חיש מהר נזעקים כולם למעגל ומתחילים לרקוד בהתלהבות. אנחנו לא מצליחות לעצור את הצחוק. שני איטלקים, גבר יפני בגיל העמידה, שני פנסיונרים צרפתים ושתי ישראליות רוקדים בהיסטריה לצלילי השיר "זכרני נא". אחר כך גם האיטלקים מצטרפים למשחק ומשמיעים שיר משלהם. "על מה השיר?" אני שואלת אותם. "על לאהוב את כל אחד", הם עונים. "ושלכן?" "עזבו לא משנה" עניתי. ובחזור, במעבר הגבול לישראל, ביקש ממני פקיד המס לשלם עשרה דינרים על שהותי במדינה. עניתי לו שאין לי מזומן וביקשתי לשלם באשראי. הוא הניד ראשו לשלילה. "אז מה אני אמורה לעשות?" שאלתי. הסברתי לו שאני חייבת להספיק להגיע לטיסה לפני שבת. שלושה סינגפורים שעמדו מאחוריי צפו בי נבוכה. לפתע אחד מהם נטש את התור, הלך לכיוון חלפן הכספים וחזר משם עם עשרה דינרים. "קחי", הוא אמר, "זה בשבילך. כדי שתספיקי להגיע לפני שבת".
מה מושך אותי למדינות כאלה? פעם חשבתי שזה הניתוק, הנופים המשכרים, הסקרנות כלפי תרבויות אחרות. יומיים וחצי בירדן לימדו אותי שמסתתר שם צורך עמוק הרבה יותר. בתוך תוכי נמצאת בחורה שנואשת להאמין בטוב שבבני האדם. שמסרבת להטמיע עד הסוף את חוויית הנרדפות. כן, בכל דור יש מי שקמים עליי לכלותי. תמיד יהיה האנטיוכוס או הנסראללה התורן, אבל אין מזימה עולמית לחסל אותי. אני מכריחה את עצמי מדי כמה חודשים לבחון את הפוסט־טראומה הזו לעומק, ובכל טיול כזה מתבהר לי עד כמה היקום לא עסוק בי. כמה אני פסיק בספרו של עולם.
מעולם לא הסתרתי את ישראליותי בנכר. אף פעם לא ויתרתי על שפתי. ובכל זאת, לרוב האנשים שפגשתי במהלך מסעותיי בעולם, מוסלמים כגרמנים, איטלקים כיוונים – לא הייתה עמדה קדומה עליי והם לא נשמעו נרגשים כשגילו את יהדותי. מבחינתם אני סתם עוד אדם בעולם של תיירים, שעושה סלפי מטופש מול מקדש האוצר בפטרה יחד עם כל הסינים המתלהבים.
