ביום שישי שעבר יצאתי מביתי בתל אביב, ונסעתי, ביחד עם כל המשפחה שלי, לשבת אצל ההורים של שירה ברעננה. בפנייה מדרך נמיר לרחוב ההלכה, האטתי את הרכב, כדי לתת להולכי הרגל לחצות את מעבר החציה. זה צומת גדול ומוזר, אין בו הרבה הולכי רגל בדרך כלל, אבל באותה שעה חלפו לא מעט אנשים, אז יצא שעמדתי שם כמה שניות. ובזמן שעמדתי שם, מישהי שעמדה מאחוריי צפרה לי צפירה ארוכה ורועשת, ואני נבהלתי ונלחצתי, והורדתי את הרגל מהברקס, והתחלתי לנסוע טיפה, מתוך אינסטינקט, ומיד בלמתי את עצמי, כי עדיין היו שם אנשים שחצו את הכביש, והאנשים האלה הסתכלו עליי במבטים זועמים של מה אתה נוסע עלינו בזמן שאנחנו על מעבר חציה, ואני אמרתי להם שאני מצטער, והסתכלתי במראה על הבהמה שצפרה לי מהלקסוס הלבן שלה, וקיללתי אותה קללה איומה, שהבהילה את חיה, ואת שירה, וגם אותי.
ואחרי כמה שניות, כשמעבר החציה התפנה, לחצתי על הגז והתחלתי לנסוע, והאישה בלקסוס עקפה אותי מימין, והסתכלה עליי במבט מגעיל, ואני הסתכלתי עליה במבט מגעיל בחזרה וצעקתי עליה, מה את צופרת, והוספתי עוד קללה דוחה, והאישה ענתה לי, כמובן, אבל לא הצלחתי להבין מה היא ענתה לי, כי החלונות של שנינו היו סגורים. וזהו, ככה הרגע הזה נגמר.
את הדרך שנותרה לי מתל אביב לרעננה העברתי עם זעם מוזר בבטן. שירה ניסתה להרגיע אותי. היא אמרה לי, נו, אל תיתן למטומטמת הזאת להרוס לך את היום, אבל אני לא הקשבתי לה. כמעט דרסתי אנשים בגללה, צעקתי, למה לצפור ככה. האוזניים שלי היו אדומות, והגב שלי היה מלא בזיעה חמוצה. חיה שאלה בקול מתוק, אבא למה אתה כועס, ואני הסתכלתי עליה ושיקרתי לה, אבא לא כועס, ואז חשבתי לעצמי שזה פשוט נורא, שאני מתלקח ככה, בכזאת מהירות. הכעס והגסות שטפו אותי ברגע. איזו בושה.
*
לפני שנה, בעשרים ושמונה בדצמבר, עמוס עוז הלך לעולמו. ומאז שהוא נפטר, אם תשאלו אותי, העולם הזה הפך למקום עצוב יותר, ונחוש יותר, והרבה פחות עדין. וזה לא שהכרתי את עמוס עוז או משהו כזה. פגשתי אותו רק פעם אחת, וגם אז גמגמתי לו שאני אוהב אותו. אבל קראתי את הספרים שלו, כמעט את כולם. וגם את הסיפורים הקצרים שלו קראתי, וגם את ספרי העיון שלו קראתי. והמילים שלו, המכושפות, הפשוטות כל כך, הרזות והעדינות כל כך, נכנסו לי מתחת לעור. הן הפכו אותי לאדם עדין יותר, ופושר יותר, ואיטי יותר. הן הפיחו בי רכות. זו המתנה הגדולה שעמוס עוז העניק לי. ואל הטוב החם הזה אני מתגעגע.
"שמואל קירב את סכין הלחם אל השעוונית, לא מצא מה לחתוך, חזר בו, הניח את הסכין בזהירות ליד המלחייה, ואמר – כן. ואחרי רגע תיקן ואמר – לא". תראו את השורה הזאת. תראו כמה היא נקייה, כמה היא פשוטה, כמה היא מדויקת. מי יכתוב לנו רגעים כאלה. מי יכתוב לנו גיבורים כאלה, זהירים וחלשים ומתחרטים ונמוגים. וזו רק שורה אחת. במקום אחר הוא כתב מילים של גיבורה אחרת – "העולם מלא גברים שמעוניינים מאוד בנשים, אבל לא באמת מתעניינים בהן. נשים חלשות נעתרות לפעמים לגברים כאלה. אני במקרה לא זקוקה לשום אדם. אני לבד. אני מספיקה לעצמי". מי יכתוב יופי כזה.
ובספר אחר הוא כתב שהתכונה הארוטית שהכי מקסימה אותו והכי מושכת אותו היא נדיבות. גם בגבר וגם באישה. "לא משנה כמה טעינו בזה כשהיינו צעירים, היום אני יודע שאין בת זוג מושכת מאשר אישה נדיבה, ונדמה לי שאין גם בן זוג יותר מושך מאשר גבר נדיב. אין לי מתנה יפה יותר באוצר המתנות שלי להציע לבת זוג יותר מאשר נדיבות". ככה הוא אמר. ועכשיו כשהוא נפטר, מי יעניק לנו את ההבנה הזו על ארוטיקה. מי ירעיף עלינו כאלו חסדים.
"חושבים שפשרה היא מילה גסה", הוא כתב באותו הספר, "בעיקר צעירים אידיאליסטים נלהבים, חושבים שפשרה זה דבר קצת נכלולי, רכרוכי, חסר יושר, ואופורטוניסטי. לא בעיניי. בעיניי המילה פשרה היא מילה נרדפת לחיים. וההפך מפשרה זה קנאות, ומוות. גם בספרות, גם פוליטיקה, בהכול". פשרה היא מילה נרדפת לחיים. איזה פלא, איזה אור. זה חסד שניתן לצלוח איתו את החיים האלה, שחולפים להם בין פשרה לפשרה.
*
עמוס עוז היה לי שמש חמה של רוך ועדינות. כבר עשרות שנים שאני גדל לאורה של השמש הזו. מרעיף על עיניי את האור המתוק, חוגג את המילים שלו, סופח אותם אל ליבי, נושם ונושב אותן, כמו שצמח צמא חוגג פוטוסינתזה. החיים כל כך גסים ורועשים. אנשים זרים צופרים זה לזה ממכוניות לקסוס לבנות. אנשים כמעט נדרסים. אנשים מקללים זה את זה, וממשיכים את היום שלהם עם זעם אדום באוזניים. החיים כל כך גסים וצפופים, ונדרשת בהם עדינות.
"שאלתיאל היה אומר כי בעיניו כל מי שמת בעולם, לא רק מתֵי המלחמות, גם מי שמת בתאונה או במחלה, ואפילו בשיבה טובה, כל המתים כולם, עד אחד, מימי קדם ועד היום, כולם מתו לגמרי לשווא". ככה עמוס עוז כתב. והנה גם הוא מת לי לשווא. איזה עצוב. כבר שנה עברה מאז שהוא נפטר. ואני כל כך כל כך מתגעגע.
