כן כן, אני יודעת שחנוכה וזה, ודווקא היה לי בראש לכתוב טור מרגש על גבורה, ועל השיחה עם הילדים שבה שאלתי אותם מתי בפעם האחרונה הם היו גיבורים והם שתקו כי חיפשו משהו גדול ועצום, ואני אמרתי להם שהייתי גיבורה כשירדתי איתם במדרגות הנעות, כי הם יודעים שאני תמיד מפחדת ומעדיפה מעלית. משם נפתחה שיחה מיוחדת על כך שכולנו גיבורים דווקא בהמון דברים קטנים שאנחנו מפחדים או לא אוהבים לעשות, אבל עושים בכל זאת. יכולתי להרחיב בטור על חנוכה, אבל אני פשוט לא משתחררת מהעובדה שזו השבת האחרונה של העשור על פי לוח השנה האזרחי.
אז סלחו לי שאני מתחילה הכי מתייוונת שלי ולאט־לאט גליקריה: ברשותכם, אני רוצה לסכם כמה דברים מרכזיים שהשתנו בעשור האחרון או פשוט חלפו לבלי שוב. להיות הורה ב־2020 זה פשוט לא כמו להיות הורה ב־2010. כל כך הרבה דברים השתנו, וכל כך הרבה דברים חדשים הומצאו, שהתחושה היא כאילו היו 40 שנה בינינו לבינם.
DVD. איך אפשר להיות הורים בלי בייבי מוצרט? אתה יודע ואת יודעת, שבתינוק שצופה בהמון צעצועים עושים דברים לרקע הסימפוניה החמישית של בטהובן אסור לגעת וגם אסור להתקרב, כי הוא אשכרה בעיצומו של התואר הראשון. התינוקות של היום כבר זוחלים אל הנייד ומוצאים באופן הזוי ביוטיוב שירי ילדים בשלל שפות קיריליות.
כבל להעברת תמונות מהמצלמה. לפחות 90 אחוז מזמן ההורות שלי הוקדש בראשית העשור להעברת תמונות מהמצלמה למחשב. ואז הייתי צריכה לשלוח את התמונות במייל, שלא לומר לפתח אותן. אני באמת לא יכולה להבין מה מחזיק כיום את הזוגיות השברירית של זוגות צעירים, אם הם לא יכולים לריב על שאלות כמו "למה לא פינית מקום בזיכרון של המצלמה לפני מסיבת חנוכה". כמה קסם היה בפחד ההוא, כשאת לא מוצאת את התמונות בתיקייה ומבינה שמ־י־ש־ה־ו פרמט את המחשב מחלונות 7 ל־8 בלי להגיד לך, ומחק את הלידה של הבת השנייה ואת הצעדים הראשונים של הראשונה.
סוכני נסיעות. עוד קסם שפג הוא ההתארגנות לטיסה לחו"ל. היום הכול כאן ועכשיו. מחליטים היום וסוגרים עוד שעה. איפה הימים שבהם היינו הולכים לסוכן נסיעות, לוקחים את מספר הטלפון שלו ומתקשרים אליו מגסט האוס בנפאל שינסה לאחר לנו בשעה את הטיסה. והכי חשוב, זה לא חו"ל בלי מחזיק הניירת ההוא של משרד הנסיעות, שאותו נהגו בעלינו לשמור ואף לשמר בפורמלין לעד.
חברים אמיתיים. אחד הדברים הכי הזויים הוא המחשבה שרק לפני כעשור היינו חברים רק של האנשים שאנחנו מכירים. איזה מוזר. היו לי חברות הילדות והחברות החדשות שהכרתי פה במושב ו… זהו בערך. אמנם זכרתי בעל פה המון מספרי טלפון של בנות מהעבר הרחוק, והקשר היה אמיתי וחם ומתעניין, אבל… כל כך מעט? כמה לייקים זה יוצא? בעשור האחרון כולנו צברנו חברי פייסבוק שאשכרה יצאו מהעיגול הקטנטן (לדעתי זה היה ריבוע כשהכרנו) והפכו לחברים אמיתיים. אמיתיים, בואו, שלום־שלום. אבל למראית עין חברים.
*
יש גם דברים שלא השתנו בעשור הזה, וחבל. דברים שהייתי בטוחה שייכחדו. מסיבת גן, בית מארח, הסלמות בדרום, שידורים חוזרים של דורה. אבל יש לא מעט דברים שעדיין לא ברור איך לעזאזל הצלחנו לגדל ילדים בלעדיהם. ווייז, למשל. איך ידענו מתי לצאת מהעבודה הכי מוקדם, כדי שממילא נאחר? או גוגל דוקס: אז אמנם עדיין לוקח יומיים עד שההיא שפתחה את הרשימה גם הצליחה לפתוח אותה לשיתוף ולשינוי, אבל נסו להיזכר בימים שבהם הראשון שהיה נרשם היה קולט שכבר תלו דף עם רשימה על הדלת של הגן.
אני גם מתגעגעת לפעם. לימים לפני האון־דימנד. כשהיינו במתח מטורף מסוף הפרק של "אבודים". מחכים שעות מול האימיול עד שירד כבר הפרק החדש. מתגעגעת לימים שבהם כל פרק של "האנטומיה של גריי" היה מוציא ממני בכי. ימים שבהם היו לנו דיסקים באוטו. כשגיל 30 היה נראה צעיר, שיא החיים. כשמותגים היו קונים רק בחו"ל, ומה היה לנו רע עם בגדי ילדים ממישמיש (סריגמיש ז"ל). ומדהים שאי אפשר להעלות על הדעת מה יהיה בעולם הזה בעוד עשור. רק שנהיה בריאים, ואולי נבין כבר את הסוף של אבודים.
