התמונה הזו לא פשוטה. הרב רפי פרץ, מי שיושב על כיסאם של חיים משה שפירא, יוסף בורג וזבולון המר, יושב מול איתמר בן־גביר, ממשיך דרכו של הרב מאיר כהנא ותנועת כך. השניים מביטים זה בעיניו של זה, לוחצים ידיים ומחייכים בשמחה. בן־גביר מניח את ידו השנייה על זרועו של פרץ. הציונות הדתית הקלאסית, הממלכתית והמתונה, מחבקת את תורת הגזע של כהנא ומעניקה לה את המקום השלישי והשישי הריאליים ברשימה המשותפת.
תמיד אפשר לומר שאין כאן שום חדש, וכך היה גם לפני הבחירות באפריל. אבל בכל זאת יש הבדל. אז הכול נעשה בהיסטריה, ברגע האחרון, תחת לחץ מסיבי שהפעיל ראש הממשלה, עם הסתייגויות פה ושם בצמרת הרשימה, ועם מקום שישי בלבד לעוצמה יהודית. היום הכול קורה מלכתחילה, כפי שנאמר במקורות. בן־גביר והכהניזם הם המוזמנים הראשונים, שותפים מלאים במטה הבחירות, בתקציבים ובקמפיין. אוי לאותה בושה.
זה לא קרה ביום אחד. תהליכי ההקצנה במדינה הזו, ולא רק כאן, ארוכים ומורכבים, עד שהחיבור המדובר, שלא היה אפשרי אף פעם, נראה כמעט טבעי. הציונות הדתית שינתה את פניה בהדרגה. אחרי מלחמת ששת הימים הפכה המפד"ל ממפלגה יונית לנציגה המובהקת של נאמני ארץ ישראל, מי ששלחה את אנשיה להתיישב בחברון באפריל 1968, והחלה את מפעל ההתנחלות הגדול בשטחים. חיים משה שפירא, מנהיג המפד"ל והשר המוביל של הציונות הדתית, התנגד לכיבוש סיני ב־1956, הזהיר מפני רעיונות מלכות ישראל השלישית, והתנגד למלחמת ששת הימים ולסיפוח ירושלים. הוא חשש משליטה על עם אחר והתגרות באומות. כאשר הציע פתרון מדיני וקליטה של 100 אלף פליטים פלסטינים, בן־גוריון כינה אותו הזוי.
שפירא נשכח מזמן ודבריו נזנחו. אבל הציונות הדתית, או לפחות חלקים ממנה, ראו במלחמה ב־1967 אירוע גאולי שבא לממש את הצו המקראי וחזון הנביאים. השפה הדתית השתלטה כאן, ואין כבר דרך חזרה. דרך הפעולה מאז היא אחת ויחידה, בכיוון אחד ובכל מחיר, כיאה לתוכנית המשיחית. ישראל חוזרת לשטח, מתנחלת ומתיישבת עד שתחיל ריבונות מלאה ביהודה ושומרון, יהיה מה שיהיה. פעם זה הלך קשה יותר, כאשר העבודה הייתה בשלטון. מאז המהפך ב־1977 זה קל יותר, בגלל הזהות האידאולוגית ואיחוד האינטרסים בימין.
אבל בציונות הדתית־לאומית קרו עוד דברים. המנהיגים כבר לא רוצים להיות שותפים זוטרים ואפילו בכירים בהנהגת המדינה. הם רוצים להוביל את העגלה, כדי למנוע סטייה אפשרית מהמסלול. הם עובדים מתוך חרדה שהכול עדיין הפיך. המלחמות, הטרור, הטילים מעזה, והתחושה שאין פרטנר פלסטיני אחרי הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות העבירו לימין את כובד המשקל הלאומי, והקלו על תהליכי האלטרנטיבה. משה פייגלין ומוטי קרפל, אנשי הציונות הדתית, עשו את המהלך הרציני הראשון וניסו לכבוש את הליכוד. קרפל קרא לזה "המהפכה האמונית".
התקדים של פייגלין, חטיבת מנהיגות יהודית והליכוד לא נחקר מספיק. פייגלין וחבריו אינם שונים בהרבה מאיתמר בן־גביר מודל 2020. כמו בן־גביר, גם פייגלין תומך בטרנספר, אם מנטרלים את כל הטקסטים היפים של מצע מפלגתו החדשה והכושלת זהות, ומתבססים על כתביו הראשונים.
המיזם המשיחי של פייגלין בליכוד נכשל, אף שהוא נבחר לכנסת. אני משוכנע שעמדותיו הקיצוניות לא הפריעו לחברי הליכוד. גם מרכז הליכוד נע חזק ימינה, כמו כולם. אבוי למי שמציג שם עמדות מדיניות ואזרחיות מתונות או כאלו המזוהות עם המרכז־שמאל (פתרון שתי המדינות, התנגדות לחוק הלאום), או למי שמעז להגן על המערכת המשפטית ולהסתייג מתיאור בכיריה כמי שמקדמים "הפיכה שלטונית". הליכודניקים התקוממו בסוף והרחיקו את פייגלין לא בגלל הדעות הקיצוניות, אלא בגלל ההתנהלות הבוטה שלו וקריאת התגר על המנהיג, שנראו כמו השתלטות חצופה על הבית.
כבר לא מחוץ לחוק
כולם רוצים להחזיק בנקודות השפעה ולשנות סדרי עולם. בן־גביר אינו שונה מפייגלין, בנט או אפי איתם, יו"ר המפד"ל לשעבר שגם הוא עשה ניסיון לחדור לליכוד. כולם רוכבים על גלי הלאומיות הימנית והלאומנות ששוטפים את המדינה. בן־גביר עצמו מפעיל את תורת השלבים, וקודם קונה את מקומו בשיתוף הפעולה עם הרב פרץ. בן־גביר כבר לא מחוץ לחוק. הבית היהודי התקרב אליו וגם ההפך, וכולם משכשכים בבריכה אחת, שד"ר יוסף בורג לא היה מוכן להיות בה אפילו המציל.
בן־גביר עשה את ההשתדלות שלו. "פעם הייתי בקצה הסקאלה הימנית. היום אני בקונצנזוס", אמר ל'ישראל היום' במרץ האחרון. מי שמסתובב איתו ברחוב ורואה את גלי האהדה לא יכול שלא להשתכנע. בן־גביר גם מיתן קצת את ההתנהגות וההתבטאויות, ושינה את ערוצי הפעולה שלו. מי שהיה צועק בראש חוצות נגד ערבים, מגיש היום עתירות. במקום למחוק את רצועת עזה, הוא מדרבן סיכולים ממוקדים בהיקף גדול. במקום לדבר על גירוש ערבים, הוא רוקם תוכנית לעידוד הגירה.
הניתוח הפוליטי והחברתי של בן־גביר מדויק, כמו שהוא גם מזעזע. "עם ישראל זז ימינה ומבין שכל רצח האופי שעשו למורי ורבי הרב כהנא, וכל מה שנאמר עליו במשך השנים – לא נכון", אמר בן־גביר באותו ריאיון. "הרב כהנא הקדים את זמנו בעשרות שנים. היום כולם אימצו את הדברים שלו. מאיפה בא 'אין נאמנות – אין אזרחות'? מהספרים של הרב כהנא".
את הסופגנייה המתוקה הזו מביא הרב פרץ לצמרת הציונות הדתית, למקום השלישי של הרשימה. במקום השני, לפי תוכנית האיחוד החדשה של פרץ, ימוקם בצלאל סמוטריץ'. למעשה, בין סמוטריץ' ובן־גביר יש בעיקר מריבות אגו והתכתשות טקטית, לא הבדלים אידאולוגיים של ממש.
קשה לדעת לאן יוביל התהליך הזה. יש לי תחושה שראש הממשלה נתניהו ונפתלי בנט מעודדים אותו. נתניהו כדי לא לאבד קולות של הגוש, בנט כדי לקלוט קולות שלא מקבלים את האיחוד הזה. בן־גביר עצמו טוען כי הוא בכלל לא קיצוני, להפך. לימינו הוא השאיר קבוצות שלא מכירות כלל במדינה, והוא אפילו חוטף גערות על המהלכים הממלכתיים שלו. מי יודע? בקצב הזה, שבו השוליים מגיעים למרכז קבלת ההחלטות, עוד יבוא גם יומם של האנרכיסטים. 
