השבוע חרגתי ממנהגי להימנע במידת האפשר מצריכת ערוצי התעמולה הטלוויזיוניים שלנו, וצפיתי במלואה בסדרה בת ארבעת הפרקים של עמית סגל: "ימי בנימין". הסדרה מתוארת באתר 'מאקו' כ"פרויקט הטלוויזיוני המקיף ביותר שנעשה על בנימין נתניהו", ואין ספק שהיא עשויה היטב, שוטפת ומעוצבת, ועמית מוכיח בה את בקיאותו המרשימה בארכיונים המצולמים של ערוץ 2. לא לשווא זכתה "ימי בנימין" לנתוני צפייה מרשימים.
אך למרות זאת, אומר מיד, מדובר לטעמי בהחמצה גדולה. אני מודה שהגעתי עם ציפיות גבוהות. בתגובה לציוץ של יאיר נתניהו, שבו התלונן על כך שהמרואיינים בתוכנית אינם תומכי ליכוד (וחלקם יריבים פוליטיים מרים), חשף עמית סגל שבמשך שנה וארבעה חודשים סירבה לשכת נתניהו לשתף פעולה עם ההפקה. כך למדתי שמדובר בפרויקט נדיר, ממושך ומושקע, מצד עיתונאי בכיר שאינו עוין לנתניהו. ציפיתי, לכן, שהסדרה תותיר חותם מיוחד.
ציפיתי, והתאכזבתי. מטבע הדברים הסדרה ממוקדת בריכוז קטעי ארכיון, אלא שהיא עושה זאת תחת הנחות העבודה השכיחות שמאפיינות את העיסוק התקשורתי והפוליטי בנתניהו. הפרק הראשון מוקדש ל"פוליטיקה על פי נתניהו", כללי הפעולה שנתניהו, לדעת סגל, הפיק מניסיונו במהלך השנים. הפרק השני שואל אם נתניהו הוא אידאולוג או אופורטוניסט, והפרק השלישי עוסק בנושא שמעניין מאוד את העיתונאים, אבל ציבורית הוא משמים למדי: יחסי נתניהו והתקשורת. הפרק האחרון מטפל בחקירות נתניהו, תוך הקדשת תשומת לב לא מעטה לשרה נתניהו.
הסדרה, כאמור, עשויה היטב, אבל קל לראות שמבחינת תוכנה היא כבולה בשרשראות המסגור התקשורתי השגרתיות. סיבת אכזבתי העיקרית, על כל פנים, איננה נעוצה כאן, אלא בדקות הסיום של הסדרה, שבהן סגל חורג לפתע מתבנית נוף מולדתו התקשורתית, ומספר שנתניהו הוא "ראש הממשלה הימני הכי אפקטיבי שהיה פה". ממש בחצי הדקה האחרונה הוא שואל: "איך נזכור אותו? האם הוא ייכנס להיסטוריה כאיש שהביא הישגים מדיניים וכלכליים חסרי תקדים, או כראש הממשלה השני שישב בכלא?"
רגע, רגע, רגע. איך קרה שבמשך שעתיים של תוכנית תיעודית משופעת בקטעי ארכיון, שאלות, מרואיינים, קריינות ודיונים, איש לא טרח להדגיש לנו שישראל נהנית בזכות נתניהו מ"הישגים מדיניים וכלכליים חסרי תקדים"? ובהינתן שהטענה הזו נכונה, האם לא זה היה צריך להיות הנושא העיקרי, ההיסטורי, של "ימי בנימין", ולא הערת סיום שאיננה מתכתבת כמעט עם שום דבר שהגיע לפניה?
עמית סגל החזיק תחת ידיו אפשרות לצלם סדרה מרעננת ומקורית, שלא לומר חשובה ומהותית, שתציג את אותם "הישגים מדיניים וכלכליים חסרי תקדים" שהוא עצמו מייחס לנתניהו – ושהתקשורת מסתירה או קוברת בשולי החדשות – ותשאל ברצינות כיצד נתניהו מחולל אותם, ומה הופך אותו ל"ראש הממשלה הימני הכי אפקטיבי שהיה פה". תוכנית שכזו הייתה היסטורית באמת, ולוּ במובן הפשוט, שמעולם לא שודרה כזו בערוץ מרכזי.
בדקה האחרונה נאמר לנו שנתניהו הביא לישראל "הישגים מדיניים וכלכליים חסרי תקדים". בהינתן שהטענה הזו נכונה, האם לא זה היה צריך להיות הנושא המרכזי?
כמובן, לא צריך לעסוק בשאלות הללו באופן מתמסר. לצד הישגי המדיניות הרבים והמרשימים של נתניהו, יש לו גם כישלונות – ואין כוונתי לטעויות טקטיות, כמו ההתנצלות בפני הטורקים אחרי משט המרמרה, אלא לאימוץ מדיניות שגויה. נתניהו אחראי לשיפורים בממדים היסטוריים במדדים ביטחוניים, כלכליים ובינלאומיים רבים, אבל גם מכתיב מדיניות בעייתית בנושאים שונים. למשל, בביטחון אפשר לתמוה על ההפרזה הגדולה באיום המנהרות או בתועלת טילי היירוט, או לבחון לעומק את אי־התקיפה באיראן, אירוע שמן הסתם יש עוד הרבה מה לחשוף עליו. גם בניהול הכלכלה ניכרת בשנים האחרונות נסיגה. ומעל הכול מתנשאת סוגיית־העל של שירות המדינה, שתחת נתניהו הפך לישות אוטונומית, והכוונה איננה רק לדיפ־סטייט המשפטי ולקריסת הפרדת הרשויות בישראל, אלא גם למשרדי החינוך והביטחון הענקיים, שניוונם ונזקם הולכים ומצטברים, והם משוועים לרפורמות משמעותיות.
נקודת פתיחה נמוכה
נושאים מסוג זה, שחשיבותם ההיסטורית עצומה אך הם נזנחים בסיקור התקשורתי לטובת עניינים טפלים ורכילותיים, בקושי מופיעים אצל סגל. זהו פספוס משמעותי בהצגת נתניהו והבנתו. נתניהו אמר לי פעם שהוא עוסק בפוליטיקה (politics) כדי לממש מדיניות (policy). אין חולק על כך שיש לו מטרות מובהקות בתחומי מדיניוּת שונים, ויתר על כן, שמדיניותו נגזרת במידה רבה מהשקפת עולם סדורה. כדי להבין את נתניהו ואת "ימי בנימין", חייבים להסביר גם אותה. זה יהיה תקדימי בנוף התקשורתי, אבל רק בגלל שטחיות התקשורת שלנו. נתניהו עצמו אוהב להרחיב על השקפת העולם והמדיניות שלו, שאותן הוא מתאר בשנים האחרונות תחת הכותרת "ארבע העוצמות" – כלכלית, ביטחונית, מדינית ורוחנית – בהציגו חזון שמשלב ריאליזם מדיני ואהבת חירות, לאומיות ואינדיבידואליזם, ברוח הליברליזם הקלאסי של ז'בוטינסקי.
לדברים אלה, שמייחדים את נתניהו אולי יותר מכל דבר אחר ובוודאי מאירים פנים רבות של כהונתו, אין כמעט זכר בסדרה. אגב, מי שכתב לאחרונה על הקשר בין אידיאולוגיה למדיניות והישגים אצל נתניהו הוא עקיבא ביגמן, בחיבור מרתק שנושא את השם הלא מוצלח: "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה". בספר הקצר הזה ימצא הקורא יותר התבוננות היסטורית, חידושים, נתונים מעניינים וזווית ראייה מקורית, מאשר בכל חומרי הארכיון המשמימים והצפויים של פרשני הטלוויזיה הישראלית בשלושים השנים האחרונות.
ייתכן שכאן נעוץ ההסבר לכך שעיתונאי מוכשר כעמית סגל לא מותיר חותם מספק בפרויקט הטלוויזיוני הגדול שלו. בסופו של דבר "ימי בנימין" תלויה בארכיון, אך תשובות אמיתיות לשאלות המהותיות באשר לפועלו רב־השנים של נתניהו אי אפשר למצוא בשכשוך במי האפסיים של הרכלנות הפוליטית התקשורתית בישראל. כשאתה תלוי כל כך בחומרי ארכיון רדודים, הגובה שתוכל לטפס אליו מוגבל מאוד.
בסוף הסדרה אומר סגל, בצדק רב, שההיסטוריה תהיה השופטת של נתניהו. אבל את הפרספקטיבה החשובה הזו הוא שכח להביא לסדרה שלו עצמו. במקום לנסות להבין את נתניהו באופן היסטורי באמת, דרך השקפת העולם היסודית שלו ומדיניוּתו, סגל הצטמצם לפריזמה הדלה והשכיחה של התקשורת. הוא עשה זאת בחן, בהומור, בתבונה, בכישרון ובאיזון רב מהמקובל בערוץ 12 – אבל את מַשק כנפי ההיסטוריה סביב דמותו הייחודית של נתניהו הוא החמיץ כמעט כליל. 
