*לאחר שכשל בניסיונו למנות את מומי למברגר לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה, ובניסיון לפתור את הפלונטר שנוצר כתוצאה מהחלטת השופט מזוז לטרפד את מינויה של אורלי בן־ארי על ידי שר המשפטים, ביקש מנדבליט להרחיב את היריעה ולהוסיף שמות לרשימת המועמדים 'המקובלים עליו'. הוא הציע לשר אוחנה למנות את ליאת בן־ארי, התובעת שתיזכר לא רק כמי שהפגינה עמדת בית־שמאי מחמירה בתיקי נתניהו, אלא אף כמי שנטשה את הדיונים באמצע השימוע שנערך לראש הממשלה לטובת ספארי יום כיפור בדרום אפריקה, מה שעורר בציבור טענות שהשימוע היה משחק מכור שלא באמת נערך בלב פתוח ובנפש חפצה.
כזכור, ליאת בן־ארי הייתה אמורה לסיים את תפקידה כפרקליטת מיסוי וכלכלה במאי 2020. כדי להשאיר אותה על הגלגל ביקשו בפרקליטות לתפור עבורה מכרז לתקן 'משנה לפרקליט המדינה לעניינים כלכליים'. האחרון שמילא אותו, עו"ד יהודה שפר, פרש לפני למעלה משנה וחצי, ובפרקליטות הוטל ספק באשר לנחיצות התפקיד. הבהילות של ניצן לקדם את בן־ארי חצי שנה לפני פרישתו, וכשנה לפני שהיא עצמה סיימה את הקדנציה שלה, הדליקה נורות אדומות בלשכת השר, וזה הורה למנכ"לית משרדו סיגל יעקבי למנוע את כינוס הוועדה. הפרקליטים איימו בשביתה מיידית, השר והמנכ"לית נסוגו והמינוי אושר.
לא ברור מי האחיתופל שיעץ למנדלבליט להעלות דווקא את בן־ארי כמועמדת לתפקיד פרקליט המדינה. אוחנה זיהה את ההרמה להנחתה, והגיב בבעיטה כואבת מתחת לחגורה: "אשמח לפגוש כל מועמד שתעלה בפניי", כתב השבוע, "גם אם אביע תמיהה על (הצגתה של) מי שזה עתה זכתה במכרז שעמלתם כה קשה לשכנע את נציב שירות המדינה מדוע הוא נחוץ עד מאוד – המשנה לפרקליט המדינה לעניינים כלכליים". אוחנה נראה כמי שנהנה לעשות בית ספר למנדלבליט, ובשחמט בין השניים האחרון לא מפסיק להפסיד בנקודות. גם אם הרוח הגבית מבג"ץ תסייע לו לכופף את שר המשפטים, את הנקודות שהפסיד בציבור במהלכים האחרונים יהיה לו קשה מאוד לרכוש בחזרה.
מנדלבליט טען בכמה הזדמנויות שאף שהחוק מסמיך את שר המשפטים למנות את פרקליט המדינה, מדובר בתפקיד ייחודי שאמור להיות כמעט משרת אמון של היועמ"ש. עוד טען שמדובר בתפקיד של שומר סף "מלא מלא" שכל כולו אמון על תביעה פלילית (בניגוד ליועמ"ש שמתפקד גם כיועץ של הממשלה), ולכן אין מקום למעורבות פוליטית במינויו. האומנם כך? היסטוריית המאבקים על התפקיד הנחשק מתארת תמונה מורכבת למדי, שכוללת מחלוקות עמוקות באשר למהות תפקיד היועמ"ש בתהליך המינוי, הקפצות נינג'ה של מועמדים בכמה דרגות, וגם מינויים מחוץ למערכת. הסקירה דלהלן מראה שהכללים מתגלים כגמישים למדי בעת הצורך, ושהאישי משחק תפקיד משמעותי מאוד גם בממלכתם של שומרי הסף.
מתח שיפוטי
פרקליטוֹת המדינה דורית ביניש ועדנה ארבל מונו ישירות על ידי שר המשפטים ללא מעורבות היועמ"ש. כן, היו ימים. ביניש מונתה על ידי דן מרידור ב־1989, וארבל קיבלה את הצעתו של השר דוד ליבאי לאחר רצח רבין. בעקבות פרשת בראון־חברון הוקמה ועדת שמגר, שהמליצה על הקמת ועדת איתור למועמדים לתפקידי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. ואולם, סביב זהותו של יו"ר ועדת האיתור הזו נתגלעה מחלוקת עמוקה בין פרקליטת המדינה ארבל ליועמ"ש אליקים רובינשטיין והמשנה שלו מני מזוז. מזוז טען אז שתפקיד פרקליט המדינה איננו שונה מזה של האפוטרופוס הכללי או מנהל יחידת הסיוע המשפטי. זהו עוד תפקיד בפרקליטות, ולכן בראש ועדת האיתור צריך לעמוד היועמ"ש. ארבל טענה מנגד שפרקליט המדינה חייב להיות עצמאי גם ביחס ליועמ"ש, ולכן יש להציב בראש הוועדה גורם חיצוני, שופט בדימוס.
ברקע המחלוקת עמדה האיבה הגדולה שהתפתחה בין היועץ המשפטי רובינשטיין לפרקליטת המדינה ארבל. ארבל הייתה חזקה ודומיננטית, וביקשה להאפיל על רובינשטיין. בין השניים שררה מחלוקת חריפה סביב פרשת האזנות הסתר של ראש אגף החקירות משה מזרחי. רובינשטיין טען שיש להדיחו, ואילו ארבל, יחד עם חברתה נאווה בן־אור, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, הגנו על מזרחי וטענו שההאזנות שביצע היו מוצדקות. כשארבל הייתה צריכה לייצג את המדינה בעתירה לבג"ץ שהגיש מזרחי נגד ההחלטות שקיבל היועמ"ש בעניינו, היא שלחה את שי ניצן. הוויכוח המקצועי התלהט למלחמת עולם, והיחסים בין הצדדים נעכרו. עד כדי כך שמאוחר יותר, כאשר שניהם מונו לעליון, לא היה ברור אם יוכלו לשבת יחד בתיקים.
למזוז הייתה סיבה נוספת לתמוך בעמדת רובינשטיין: הוא ראה עצמו כמועמד מוביל למשרת היועמ"ש הבא, וביקש להרחיב את סמכויות התפקיד. מזוז, שהכיר את המערכת, ידע היטב שיו"ר ועדת האיתור הוא לרוב הקובע, וכל המועמדים הפוטנציאליים נושאים אליו עיניים ומכרכרים סביבו. הם לא יחלקו עליו בפומבי, ומי מהם שייבחר יוקיר לו תודה ויהפוך לנאמנו.
ליחסים לא הרמוניים בין היועמ"ש לפרקליט המדינה יש דווקא חשיבות ציבורית. יועץ ופרקליט מתואמים מדי נוטים לצופף שורות, והופכים את המערכת כולה לאטומה לביקורת
בהמשך התקדם רובינשטיין לעליון, ובמשך חודש־חודשיים שימשה ארבל כיועמ"ש בפועל. מאוחר יותר הוקפצה ארבל לעליון, מזוז מונה ליועמ"ש, וכס פרקליט המדינה התפנה. נפשה של נאווה בן־אור, חברתה הקרובה של ארבל, חשקה בתפקיד. מזוז צינן את ההתלהבות והודיע שלא בוער למנות ממלא מקום, וכי יש להמתין בסבלנות להמלצות ועדת האיתור.
אל הוועדה הזו ניגשו כל בכירי הפרקליטות: בן־אור, פרקליט מחוז ירושלים משה לדור, ועוד אחד – שי ניצן. מזוז לא הסכים למנות אף אחד מהם והצניח מבחוץ את ערן שנדר, שפרש כמה שנים קודם לכן ממשרד המשפטים ובתפקידו האחרון כיהן בתפקיד שנחשב לזוטר באותם ימים – מנהל המחלקה לחקירות שוטרים. מח"ש הייתה אז מחלקה קטנה, והעומדים בראשה לא נחשבו משפטנים מובילים בעלי עומק משמעותי בדין הפלילי.
הנתון הזה חשוב כי אותו מזוז שפסל כעת את בן־ארי, דילג אז על כל שכבת ההנהלה הבכירה של משרד המשפטים. הטענה שלו הייתה שבפרקליטות – הֲחזיקו את הכיסא – "מסמנים מטרות". הוא התכוון כמובן לעדנה ארבל, שהתעקשה לקדם את תיק האי היווני נגד אריאל שרון, בעוד הוא עצמו רצה לסגור את התיק. מינויו של שנדר היה הבעת חוסר אמון מוחלט בהנהגת הפרקליטות, וביטא עמדה שלפיה אין מנוס מרענון השורות באמצעות מינוי חיצוני.
בסיועו של הפרקליט הנאמן שנדר סגר מזוז את תיק האי היווני נגד שרון, וסלל עבורו את הדרך לקידום תוכנית ההתנתקות. שנדר עצמו הותש ממלחמות צלאח א־דין ופרש מתפקידו לאחר שלוש שנים. בשלב מסוים מזוז מצא עצמו עושה עבודה כפולה כמעט, ולא מצליח לנקות את השולחן. במקביל השתנה טעמו הפלילי, והוא החל לאמץ את הקו המחמיר של ראשי הפרקליטות. מי שטיהר את השרץ של שרון בתחילת הקדנציה, הגיש בסופה כתב אישום פלילי נגד קצב על סעיף אונס.
מכרז תפור
לאחר פרישת שנדר התכנסה ועדת איתור נוספת. גם הפעם שי ניצן ניגש, ומזוז שוב בחר שלא למנות מועמד מכהן מתוך הפרקליטות והביא מבחוץ את משה לדור לאחר שכבר פרש. כמה מילים על ניצן: לאחר מינוי לדור סיים ניצן את הקדנציה שלו כמשנה לתפקידים מיוחדים, ומי שנבחר במקומו לתפקיד היה פרקליט מחוז ירושלים אלי אברבנאל. התכנון היה לבצע הצרחה: ניצן עצמו הגיש מועמדות לתפקיד הירושלמי של אברבנאל, כנראה לאחר שהבין שכדי להתקדם לתפקיד פרקליט המדינה הוא צריך להוסיף לרקורד תפקיד ניהולי מובהק בתחום פלילי מובהק. אבל ביום המכרז לחשה לו ציפור על האוזן שלדור לא יבחר בו אלא בנורית ליטמן, והוא הסיר את מועמדותו.
ההחלטה להעמיד בראש הפרקליטות מועמד חיצוני היא הגיונית מאוד, הן מבחינה משפטית הן מבחינת הנראות הציבורית
ניצן מצא עצמו מובטל בלי תפקיד. בפרקליטות ניסו להקפיא מצב: אברבנאל כבר התיישב בכיסאו אך המשיך לקבל משכורת של פרקליט מחוז, וליטמן שנכנסה לתפקיד פרקליטת מחוז ירושלים עדיין קיבלה משכורת לפי דרגתה הקודמת. מישהו בחלונות הגבוהים לא רצה שניצן יסיים את הקריירה שלו בוואקום כזה. את המוצא הגה היועמ"ש החדש וינשטיין. יחד עם פקידי האוצר הוא תפר תקן חדש ששרד שנתיים: משנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים. התקן לניצן אושר בהחלטת ממשלה יחד עם פטור מחובת מכרז, ובמשך השנתיים הללו היה ניצן סמוך על אוזנו של וינשטיין. הקרבה השתלמה, ובסופה של תקופה וינשטיין העדיף אותו לתפקיד פרקליט המדינה על פני המשנה של לדור, שוקי למברגר.
אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה ניצן מונה לתפקיד תוך דילוג על מכרז. בשנת 2001 פורסם דו"ח גולדברג בעקבות בעיות שהתגלעו באגף המשמעת בנציבות שירות המדינה, ועדנה ארבל החליטה למנות את ניצן לתפקיד ממונה על המשמעת. המינוי הזה הוציא קבוצת פרקליטים להפגנה נגד החלטתה של ארבל.
הסיפור הזה חשוב לא רק כאנקדוטות מצהיבות מההיסטוריה. מנדבליט טען נגד שר המשפטים שמינויה של אורלי בן־ארי לוקה ב'מניעה משפטית', מפני שאין לה רקורד ניהולי עשיר דיו. זוהי טענה מוזרה במיוחד לאור רשימת התפקידים שמילא ניצן לפני שמונה לפרקליט המדינה: משנה ליועמ"ש ללא כפופים, משנה לפרקליט המדינה עם ארבעה כפופים, ממונה משמעת, ופרקליט במחלקת הבג"צים. ניצן מעולם לא כיהן כפרקליט מחוז, ואפילו לא כמנהל מחלקה עם שלושים כפופים תחתיו. הוא הסתובב רוב ימיו בין קומה 2 לקומה 3 בצלאח א־דין, והפעם הראשונה שבה נדרש לנהל גייסות הייתה כשמונה לפרקליט המדינה. אם הוא כן, למה אורלי בן־ארי לא?
טענה נוספת שהעלה מנדלבליט היא שהקפצה בכמה דרגות פסולה מקצועית. טענה זו מוזרה עוד יותר לאור ההיסטוריה של המינויים בפרקליטות בשני העשורים האחרונים. פרקליט המדינה ערן שנדר מינה את שוקי למברגר שהיה ממונה במחלקה הפלילית, לתפקיד משנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. הוא הקפיץ אותו בשלוש דרגות, כולל מעל ראשה של אפרת ברזילי שהייתה המנהלת שלו, והפך אותו לגורם המקצועי הבכיר ביותר במערכת. במשך תקופה ארוכה ברזילי הפגועה לא החליפה מילה עם למברגר.
הלאה. רז נזרי הוקפץ בקפיצת קנגורו משולשת, מתפקיד זוטר ביותר של עוזר היועמ"ש לתפקיד משנה ליועמ"ש. במינוי זה הועדף נזרי על פני פרקליטי מחוזות בכירים. לומר שההקפצה של אורלי בן־ארי נמצאת תחת 'מניעה חוקתית' זה, אפעס, טיעון חלש מאד.
חשיבותה של מחלוקת
ככל הנראה, הסיבה העיקרית להתעקשות של מנדלבליט לשלוט במינוי איננה רק מסדר האחוס"לים בני השבעים פלוס עם השיער הכסוף שמתכנסים כל שנה בכנס העמותה למשפט ציבורי בחיפה ודורשים לאשר אישית כל מינוי, אלא הרצון הפשוט למנות אדם קרוב שיעבוד איתו בתיאום. בהיסטוריה של הפרקליטות היו צמדים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות של יועמ"ש ופרקליט: מזוז ולדור עבדו בהרמוניה מחולטת, ושניהם פעלו באקטיביזם תביעתי שהתבטא למשל בהסכמה לגבות עדות מוקדמת בתיק אולמרט. אבל כשמזוז פרש וּוינשטיין החליף אותו, היחסים בין היועמ"ש לפרקליט הגיעו לשפל חסר תקדים. ותיקי צלאח א־דין נזכרו במתיחות ששררה בין לשכות ארבל לרובינשטיין כמה שנים קודם לכן.
אבל זה רק חלק מהתמונה. ליחסים לא הרמוניים בין היועמ"ש לפרקליט המדינה יש – בהפוך על הפוך – גם חשיבות ציבורית. יועץ ופרקליט המתואמים כשתי כפיות נוטים לצופף שורות, להגן זה על זה ולא לבדוק זה את זה. הם הופכים את המערכת כולה לאטומה לביקורת.
על נקודה אחת לא יכולה להיות מחלוקת בין שר המשפטים ליועמ"ש: עומק השפל שאליו הגיע אמון הציבור בפרקליטות. הוויכוח הוא על הסיבות: השר טוען שהגורם הוא שרשרת התקלות הארוכה בהתנהלות הפרקליטות, תרבות ציפוף השורות והאטימות לביקורת, ובעיקר הדה־לגיטימציה כלפי הדרג הפוליטי באמצעות הזנה יומיומית של כתבי חצר בשני ערוצי הטלוויזיה המובילים. הפרקליטות מנגד טוענת שהפגיעה באמון הציבור נגרמה כתוצאה מהמתקפות מבלפור.
כך או כך, החלטה להעמיד בראש הפרקליטות מועמד מבחוץ, ולא משנה אם מדובר במועמד חיצוני לחלוטין או חיצוני לשכבת ההנהלה הבכירה של הפרקליטות, היא החלטה הגיונית מאוד מבחינה משפטית ובעיקר מבחינת הנִראוּת הציבורית. 
