את המחלוקות בציונות הדתית אפשר להציב על שלושה צירים, הנובעים משלושת הערכים: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. המחלוקות בנושא ארץ ישראל שהתסיסו בעבר את הציבור הזה, כמעט נעלמו. בשנות השמונים והתשעים, הפרישות הפוליטיות מהמפד"ל היו על רקע מדיני. היו שפרשו ימינה למפלגות התחיה, מורשה ומאוחר יותר תקומה. היו גם מי שפרשו שמאלה, למימ"ד. גם בעשור הקודם הציונות הדתית ניהלה פולמוסים סוערים סביב המאבק בעקירת גוש קטיף, ונחלקה בסוגיית סירוב פקודה.
אך המציאות המדינית והביטחונית גרמה לכך שהמחלוקות הללו כמעט נעלמו. השמאל המדיני של הציונות הדתית כמעט התאדה, וכדי למצוא הבדלים בתחום המדיני בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש יש להצטייד בזכוכית מגדלת. איחוד השורות הטרי בין הרב רפי פרץ שרקד עם חיילים בעקירת עצמונה, לאיתמר בן־גביר תלמידו של הרב כהנא, מחק את הפער שהיה ברור בעבר בין הציונות הדתית הממלכתית של הבית היהודי, לאנשי עוצמה יהודית.
המחלוקות שמסעירות את הציבור הדתי־לאומי יושבות על ציר אחר: תורת ישראל. הציר שנמתח בין ימין לשמאל נזנח לטובת הציר שבין חרד"ל לליברל. 'פרומים', ספרו החדש והמעניין של יאיר אטינגר (ריאיון עימו מתפרסם השבוע במוסף 'דיוקן') מוקדש כולו לסוגיות הללו. היחס לרבנים, מעמד האישה, היחס ללהט"בים – אלה הנושאים שמתסיסים את המגזר ומפצלים בו קהילות, בתי מדרש ומפלגות. חלק מהסוגיות הללו היו הרקע לפרישה של הימין החדש מהבית היהודי.
התפיסות המדיניות של בנט וסמוטריץ' זהות. הפערים ביניהם מתגלים ביחס למעמד השבת במרחב הציבורי, למתווה הגיור ולגיוס הבנות הדתיות. גם ההקמה של מפלגת נעם נבעה ממחלוקות על הציר הדתי. לרבני הר המור אין בעיה עם התפיסה המדינית של בנט אלא עם זהותו הדתית. נעם לא טרחה לפרסם מצע מדיני או כלכלי והניפה רק דגל תורני, כמו מפלגה חרדית.
אבל יש עוד ציר של מחלוקת, שכמעט אינו מדובר: הציר של עם ישראל. הציונות הדתית לגווניה אוהבת לדבר על אהבת ישראל ועל חשיבות האחדות בעם, אבל בתוכה מתקיימת מחלוקת משמעותית בשאלת היחס לשבטים האחרים בחברה. בקצהו האחד של הציר נמצאת תפיסה מתבדלת, ובקצהו השני תפיסה משתפת. מחלוקות רבות בציונות הדתית נובעות מהשאלה עד כמה מכירים בכך שיש בחברה הישראלית כוחות חיוביים נוספים שראוי לשתף איתם פעולה בנושאים מסוימים.
בבחירות הקודמות נמנעה מפלגת נעם מאיחוד עם עוצמה יהודית בשל שילוב חילונים ברשימה. אנשי הר המור הממלכתיים היו מתאחדים עם תלמידי הרב כהנא, לו רק היו מסכימים להוציא מרשימתם מועמדים שאינם חובשי כיפה. גם בבית היהודי ובאיחוד הלאומי יש נכונות לשלב מועמדים חילונים, אבל כאורחים ולא כשותפים. בימין החדש לעומת זאת דובר מתחילת הדרך על שותפות.
לתפיסות השונות על ציר 'עם ישראל' יש עוד השלכות. גם השאלה עד כמה גרעינים חברתיים אמורים להשתלב בסביבתם היא פועל יוצא של היחס לשבטים אחרים. התפיסה המתבדלת מחנכת ליצירת מסגרות חינוך נפרדות, ומאמינה בהשפעה סגולית על הסביבה. התפיסה המשתלבת שמחפשת שותפות, מחנכת לאינטגרציה בבתי ספר, בתנועת הנוער ובמקומות המגורים ומאמינה שאפשר ללמוד גם מקהלים אחרים בלי לטשטש את הזהות העצמית. הציר החברתי גם מקרין על הציר הדתי. התפיסה המתבדלת פחות מוכנה לדיאלוג בסוגיות דת ומדינה. מי שלא מכיר בציבור החילוני כשותף עם עולם ערכי, לא יחתום איתו על אמנות.
בימים של הרכבת רשימות פוליטיות השואפות לייצוג אותנטי של הציונות הדתית, חשוב לזכור גם את הציר הזה, שבין התבדלות לשותפות. כשאין שותפות במאבק על שלמות הארץ, רק מתנחלים נאבקים. כשאין שותפות עם ציבור לא דתי בחיזוק זהותה היהודית של המדינה, כל מהלך בתחום מסומן כ'הדתה'. קשה לקדם ערכים ולחולל שינויים כשאין חיבור של שותפות עם קהלים אחרים.
מתאימים את המסך
במבט מבחוץ, חנות 'הקלסר' במרכז המסחרי של ירוחם נראית כמו עוד חנות סתמית לכלי כתיבה. בפנים יושבת שרה וקנין, מטפחת לראשה, ובין קונה לקונה אומרת פרקי תהילים. אבל התושבים המקומיים יודעים שבחנות הקטנה הזו יש הרבה יותר מציוד משרדי. למעשה מדובר בלשכת רווחה לא פורמלית לתושבי האזור ובהם ותיקים, עולים מבריה"מ ובעיקר בדואים מהסביבה. וקנין מסייעת להם בבירוקרטיה הישראלית, מבהירה תהליכים בערבית שוטפת, מצלמת בעבורם מסמכים, מלווה אותם בדואר ובביטוח הלאומי, ולא מתביישת לנזוף בהם כשצריך.
בסרט הקצר 'הקלסר של שרה', וקנין מספרת על גבר בדואי שנעזר בה: "אמרתי לו לקחת אחריות על המשפחה שלו. הוא לא יכול להביא חמישה ילדים ולא לקחת אחריות". במהלך הסרט, שיצר משה גלנץ, מתארת וקנין גם את הקשיים הכלכליים שהיא ובעלה חוו לאחר נישואיהם. "מכאן באה הנתינה", היא מסבירה. את החנות הצפופה שלה היא מתארת כמטאפורה ללב האנושי. כמה שעמוס תמיד אפשר לדחוס עוד, ולעזור למי שצריך.
'הקלסר של שרה' הוא אחד מחמישה סרטים קצרים שיוקרנו במסגרת פרויקט 'מראות' ביום ראשון הקרוב, בפתיחת פסטיבל דוקאביב נגב בירוחם. במסגרת הפרויקט, שמתקיים כבר חמש שנים, תושבים מקומיים יוצרים סרטים קצרים על דמויות מעניינות במקום מגוריהם, בהנחיית במאים מקצועיים (מיטל אבוקסיס ואורי לוי). שלומית עיטם מביאה את סיפור חייו של חיים אללוף, בעל המאפייה הראשונה והמיתולוגית של ירוחם. יאיר פלקר מביא את סיפורו של יגאל דן, מוזיקאי מחונן שהקים להקה הודית מקומית. הדמויות המוכרות מהרחוב מככבות על המסך הגדול, ומגלות צדדים מרגשים ולא מוכרים.
פרויקט 'מראות' הוא חלק מהדיאלוג המבורך שמתקיים בין אנשי דוקאביב לתושבי ירוחם. דוקאביב הוא מוסד תרבותי בן עשרים שנה, וביתו הראשי הוא סינמטק תל־אביב. בשנים האחרונות הוא מקיים פסטיבלים גם בגליל ובנגב, כדי להרחיב את קהל הצופים בסרטים התיעודיים. היציאה לפריפריה היא יוזמה ברוכה שנעשית תוך הקשבה תרבותית למחוזות שהוא מגיע אליהם. הן דוקאביב נגב והן דוקאביב גליל שמתקיים במעלות־תרשיחא מציגים מודל נכון להנגשה של מפעלי תרבות. הם לא מבקשים להקרין את המרכז על המסך של הפריפריה, אלא להתאים את המסך למקום שבו מתקיים הפסטיבל. 
