אין דבר שאנשי השמאל הישראלי מייחלים לו יותר מהדחת בנימין נתניהו ממשרת ראש הממשלה. בעיניהם הוא מסמל את כל מה שרע במדינה: קריסת תהליך השלום, הפערים בחברה, הפקקים, מזג האוויר הסוער בחורף והחום הלוהט בקיץ. כל כך הרבה שנים רצופות בשלטון הפכו את נתניהו לאיש שנוא בקרב האופוזיציה הישראלית, שמהלכת במדבר הפוליטי צמאה ועייפה; שמו מותז כמו קללה בחוגים נרחבים של האליטה השלטת לשעבר, המביטה היום בעיניים כלות בימין בראשותו שזוכה פעם אחר פעם לרוב בקלפי. אלא אם כן ליברמן מחליט להתל בכולם, כמובן.
אין דבר שהשמאל האמריקני מייחל לו יותר מהדחת דונלד טראמפ ממשרת נשיא ארצות הברית. המיליארדר וכוכב הריאליטי יושב בחדר הסגלגל הרבה פחות שנים ממקבילו הישראלי, אבל די בשלוש השנים האלה כדי להפוך אותו לדמון בעיני החוגים הדמוקרטיים הליברלים. התיעוב כלפיו החל הרבה לפני מסע הבחירות ב־2016, התעבה לאורך הקדנציה, והגיע לשיא בניסיון ההדחה שבו פתחו הדמוקרטים בקונגרס.
השנאה כלפי טראמפ עזה עד כדי כך שאף שלכולם ברור שאחוזי הצלחת מהלך ההדחה אינם שואפים לאפס אלא עומדים על אפס מוחלט – הדמוקרטים צריכים עשרים סנאטורים רפובליקנים שיצביעו בעד ההדחה כדי להגיע לרוב של שני שלישים כנדרש בחוקה, מה שכמובן לא יקרה – הם דוהרים עם הראש היישר לתוך הקיר ולא מסוגלים להימנע מלנסות.
המשטמה כלפי שני האישים הללו, נתניהו וטראמפ, חורגת מכל היגיון פוליטי ונעשתה מעין אקסיומה בעלת חיים משל עצמה. בכלל לא משנה מי יבוא במקומם, העיקר שהם יעופו כבר מהשלטון כי איננו יכולים עוד. האמנם?
נתחיל בתחליף המיידי לטראמפ: מייק פנס, סגן נשיא ארה"ב. אין כמעט תחום שבו מושל אינדיאנה לשעבר, מהמדינות השמרניות ביותר בארה"ב, לא עולה בשמרנותו ובתפיסתו הימנית על טראמפ. בפרופיל שפרסמתי עליו לפני כשנתיים וחצי פירטתי את דעותיו בכמה נושאים שבראש סדר היום האמריקני. בתחום ההגירה פנס תומך במדיניות קפדנית וקשוחה; הוא מהמתנגדים החריפים ביותר להפלות, עוד סוגיה טעונה מאוד בחברה האמריקנית, וכמושל הוא ניסה שלוש פעמים למנוע תקציבים מארגונים המספקים שירותי הפלות; בתחומים הכלכליים־חברתיים, התנגד פנס בעבר להעלאת שכר המינימום, ואף הצביע נגד "החוק להגנת החולה" וטיפול בר השגה; הוא תומך נלהב בתעשיית הפחם וכן בתעשיית הטבק האמריקנית – שתיהן סדין אדום בוהק בעיני הליברלים.
לגבי שינוי האקלים, עמדתו של פנס אמנם התרככה עם השנים, אך בתחילת האלף הוא טען ש"כדור הארץ קר היום משהיה לפני 50 שנה, ההתחממות הגלובלית היא מיתוס". שמרנותו באה לידי ביטוי גם ביחסו לקהילת הלהט"ב: הוא מתנגד ידוע להכרה בנישואים חד־מיניים, לדעתו אין להכיר בהומוסקסואלים כמיעוט, והוא מתנגד לשירות להטב"ים בצבא משום שהדבר "מחליש את לכידות יחידותיו", כדבריו. כשמציבים את עמדותיו של פנס בטור ליד אלה של הנשיא המכהן, טראמפ נראה כמו התגשמות החלום הליברלי־פרוגרסיבי.
בזמן כתיבת הדברים עדיין לא ידוע מי ניצח בהתמודדות בין בנימין נתניהו לגדעון סער על ראשות הליכוד. כנראה נתניהו זכה, אבל אין ספק שסער מיצב את עצמו, לפחות כרגע, כמתמודד ריאלי מאוד על הנהגת הימין הישראלי ביום שאחרי נתניהו. ומהן עמדותיו של סער? לעומת נתניהו שהצביע בכנסת בעד תוכנית ההתנתקות (גם אם התפטר מהממשלה שבוע לפני יישומה), סער התנגד לה מהמסד ועד הטפחות. מבחינה דתית סער מגדיר את עצמו מאמין, בעוד נתניהו חילוני למהדרין. נתניהו נשא את נאום בר־אילן ודיבר במפורש על שתי מדינות לשני עמים, כלומר הקמתה של מדינה פלסטינית, בעוד סער לא העלה את האפשרות הזאת מעולם על דל שפתיו.
בטור רושף שנאה ב"הארץ" כתב על סער רוגל אלפר, אחד היחידים בשמאל שכנראה מבינים לאן מועדים פני הדברים: "גדעון סער מסתמן כאסון לישראל. לא פחות מנתניהו, וכנראה אף יותר… סער נראה מדליק נרות במערת המכפלה. באיזו כוונה הוא מברך. באיזו נוחות הכיפה מונחת על ראשו. לאיש יש סנטימנט אמיתי לדת, שמתחבר להשקפה ימנית קיצונית עקבית. הוא נחוש לספח את הגדה המערבית (ככה מכנים משום מה את יהודה ושומרון בשמאלנית, א"ש) ולהפוך את ירדן, בכוח, לפלסטין. מבחינה מדינית סער הוא איום אסטרטגי על ישראל. הוא ינפץ אותה על שונית האפרטהייד, הגזענות, הקדחת המשיחית והדו־לאומיות". יש עוד מכל הטוב הזה, אבל נתנו לכם את העיקר, ודומה שהנקודה הובהרה.
רובו המוחלט של השמאל בארה"ב ובישראל הולך כסומא אחרי דגל אחד ויחיד שהוא רואה לנגד עיניו: גירוש מנהיג הימין השנוא. אלא ששם בדיוק כמו כאן, לא מחכה לשמאל גן של שושנים. האנשים שככל הנראה יחליפו את טראמפ ונתניהו אולי לא מסובכים כמוהם בפרשיות כאלה ואחרות, אולי סגנונם נחשב לנעים יותר, אולי הם מעוררים פחות רגשות, אבל בחינת דעותיהם תראה בנקל שהם ימנים יותר, שמרנים יותר, נוקשים אידיאולוגית יותר. שמאלני ישראל ואמריקה עוד יתגעגעו לשנואי נפשם, ותודו שזה יהיה מחזה מכמיר לב במיוחד.
