לפני חודשיים קיבלתי הודעה בתיבת הספאם של פייסבוק, שהרוע הולך אליה כדי למות. אפשר למצוא שם הרבה הודעות נאצה מאנשים שלא ממש מתחברים להומור שלי, לעמדותיי הפוליטיות או אליי באופן כללי. עם הזמן אני הולך ונכנס אליה פחות ופחות. בכל זאת, אם אני רוצה קצת רוע לפנים אני פותח אתר חדשות, אין לי כוח להכניס אותו גם לחיי הפרטיים. אבל לפני חודשיים יצר הסקרנות גבר על העקרונות, אז נכנסתי.
"אולי די לכתוב על אבא שלך, חפרת", אמרה ההודעה. קראתי אותה פעמיים, בתקווה שיש לה איזה דאבל מינינג חיובי. אבל הניסיון לדון את החבוב לכף זכות לא צלח. יותר משכעסתי על ההודעה עצמה, כעסתי על שהיא השפיעה עליי. התחלתי לשאול את עצמי אם זה נכון. אולי אני מפיל על אחרים את החוויה האישית שלי. אולי אני שם על הכתפיים שלכם כאב שאין לכם רצון או יכולת להבין.
זיכרון אחרון
ואז כמעט עשיתי תאונה. שעת לילה מאוחרת, נסעתי באיילון במהירות קצת גבוהה מהמותר, עברתי נתיב ולרגע חשבתי שיש מימיני קטנוע אז סטיתי בחדות בחזרה לנתיב שלי. האוטו התבלבל ורקד לרגע, וכמעט מצאתי את עצמי בתוך גדר בטון במהירות שלא משאירה סיכוי לי או לבטון. אחרי שתי שניות הרכב נרגע והתאונה הקטלנית נמנעה. זחלתי הביתה במהירות שהייתה מביישת את הצב מהבדיחה על הצב והארנב. הסתכלתי במראות כמו משוגע ובאחד המבטים במראה הקדמית קלטתי את שלושת כיסאות הילדים שיש לי מאחור.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה העולל. באותו ערב נזפתי בו קצת, כי הייתי טרוד ועצבני. הוא עשה איזה משהו טיפשי ולצערי הוצאתי עליו מטרדות חיי המבוגרים. לא צעקתי עליו, אבל הוא לא צריך שארים את הקול כדי להיעלב. הוא בכה כמה דקות ונרדם. הסתכלתי על הכיסא שלו וחשבתי מה היה קורה אם הייתי מוצא את הסוף שלי, וזה היה זיכרון האחרון שלו ממני. מה אם הפעם האחרונה שדיברתי עם העולל שלי הייתה שיחת נזיפה שהרדימה אותו בבכי.
זה זרק אותי לשיחה האחרונה עם אבא שלי. מוצאי שבת, סביבות שבע בערב. הוא שכב בבית חולים וסבל מכאבי תופת. שאלתי אותו מה המצב, והוא ענה "על הפנים". ניסיתי להסיח את דעתו ודיברתי קצת על כדורגל ועל הקבוצה שאהבנו. הוא ניסה לזרום, אבל הרגשתי שכואב לו. אמרתי לו שמחר אני רוצה לעשות בדיקה ולהעביר אותו לבית חולים במרכז, והוא השיב שצריך לבדוק אם זה בכלל אפשרי. ואז הייתה שיחה ממתינה. "זאת אמא", הוא אמר. "אני חוזר אליך אחר כך".
ניתקנו. זה היה ערב קשוח עם הילדים שהלכו לישון ממש מאוחר. התאומים עוד היו קטנים ובכו כאילו ידעו מה הולך לבוא. בעשר וחצי נשכבתי על הספה, והטלפון היה מונח בקצה. הסתכלתי עליו, והוא הסתכל עליי כאילו ניסה להגיד לי משהו. אבא לא צלצל בחזרה. הסתכלתי על השעון ואמרתי לעצמי: עזוב, יותם, אולי הוא סוף־סוף הצליח להירדם. תחזור אליו מחר בבוקר. אולי הוא ירגיש יותר טוב.
ובבוקר הוא כבר לא היה.
בלי קצוות
אני לא יודע אם אני כועס על עצמי על ההחלטה הזאת. כלומר, אני יודע שכן. אבל כנראה הייתי מחליט אותה שוב. מאז שהוא איננו, אני מנסה לדמיין מה הייתי אומר לו ידעתי שזו השיחה האחרונה שלנו. אהבתי אותו אהבת נפש אבל אין לי ספק שזו לא הייתה שיחת אוהב אותך אבא, אוהב אותך בן. אנחנו לא כאלה. לא מתוך מאצ'ואיזם, אלא מתוך הבנה ששנינו יודעים את זה ואין טעם להביך את עצמנו. אולי הייתי אומר לו עד כמה אני מי שאני בזכותו. לא, גם זה לא: הוא היה אדם טוב ממני, ואין לי שום רצון לשנמך אותו. אולי הייתי אומר לו כמה הנכדים אוהבים אותו. אבל גם את זה הוא ידע.
מוות פתאומי משאיר אותך עם חבילות של אשמה וארגזים של שאלות. נוטים לומר שכשאדם מת לאחר תהליך ארוך של מחלה, אתה לפחות מספיק לסגור את הקצוות. מצטער, אבל אני לא מקנא כל כך באנשים שצריכים לראות את יקיריהם סובלים לאורך זמן. אני כן מקנא ברגעים שלהם אחרי האובדן. אני בטוח שהכאב הוא אותו הכאב, אבל ארגזי השאלות קטנים יותר, או לפחות חצי ריקים.
למילים האחרונות שהוא אמר לי אין המשך. אני גולל מדי פעם את השיחות שלנו בוואטסאפ. ידענו לדבר, אפילו לעומק. לא הרבה, כי אנחנו שני גברים שחושבים שרגשות זה פויה. אבל בינינו ידענו לדבר. מה לעזאזל הייתי אומר לו אם הייתי יודע שזו השיחה האחרונה? אולי תודה, או סליחה על הפעמים שפגעתי בו. אני לא יודע. וזה מחרפן אותי.
יש אנשים שמצליחים לדבר עם הקרובים שאיבדו גם אחרי לכתם. הם הולכים לקבר ומספרים מה עבר עליהם, אומרים שהם מרגישים אותם סביבם, פשוט מדברים איתם כאילו הם כאן. אני לא עושה את זה. חסומה לי היכולת. כל כך הייתי רוצה עוד שיחה אחת איתו, אבל אין לי מושג מה הייתי אומר בה. כנראה הייתי בוכה, ואז הוא היה מרגיע אותי ואומר עזוב, היה כיף, שמור על הילדים ועל אמא. ואני הייתי ממשיך לבכות. אז הוא היה זורק לי בדיחה ואומר, מי יספר לך בדיחות עכשיו.
ואולי פשוט הייתי נותן לו לדבר, כדי לשמוע את הקול שלו. כי קול לא זוכרים. אם היינו מדברים יותר מכמה מילים בפעם האחרונה, אולי הייתי זוכר יותר. את הריח אני זוכר, אפילו את חיתוך הדיבור, את ההליכה, את המחוות. אבל כשאני מנסה להיזכר בקול – כלום. אולי אם הייתי יודע שזו השיחה האחרונה הייתי מקליט את השיחה. לא מקשיב לה לעולם, אבל מקליט. שיהיה לי קול שמור, למקרה שאאזור אומץ.
אז מה הייתי אומר לו אם הייתי יודע שזו השיחה האחרונה? אין תשובה בטור הזה. אם הוא היה קורא אותו, אגב, הוא היה מתקשר אליי עם הקול הזה שלו ואומר, יא נקניק, ממתי אתה מתרגש מכל נודניק שכותב לך הודעה מרגיזה בפייסבוק?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
