התובעת הראשית בהאג גרמה פה להתלכדות נדירה בעיצומו של חורף הרה קיטוב. חוץ מחוגי גדעון לוי, שקידמו אותה בתרועות גיל ("זה היום שחיכינו לו", הוא חגג), רוב הציבור אבחן במהירות את זממה של גברת פאטו בנסודה: היא מבקשת להסיג אותנו מיו"ש ומירושלים, אך גם כופרת בזכותנו להגן על עצמנו לאחר הנסיגה.
חלק ניכר מההודעה שבנסודה פרסמה ביום שישי עוסק ב"פשעי המלחמה" של צה"ל במהלך מבצע צוק איתן – מלחמת מגן מובהקת נגד אויב שקם לכלותנו מתוך חבלי הארץ שהעברנו לידיו ב־2005. אין צורך להיות איש ימין חוזה שחורות כדי להסיק מכך שאם נצא מחר גם מחברון ומאלון־מורה, לא נוכל להגן על עצמנו מנתניה ומחדרה בלי להיגרר להאג. הפלסטינים יתקפו אותנו ממזרח, בית הדין הבינלאומי יתקוף במערב, ואז האיראנים יסתערו על מה שיישאר. אצלם אין האג ואין בצלם. גם לא אצל הרוסים או הטורקים. האג גיבורה על חלשים.
כיאה וכיאות למדינה מתוקנת, נערכה ישראל בעוד מועד לקדם את פני הרעה. כבר שנים רבות היא מתאמצת שלא להגיע לשם, ולפיכך קיבלה עליה שלל סייגים מבצעיים בשדה הקרב ובזירת ההתנחלות. יועצים משפטיים נכחו באופן שוטף בחדרי המלחמה שלה, מומחי דבל"א עקבו מקרוב אחרי מהלכי התיישבותה מעבר לקו הירוק. אפילו מדפי ספרים ארוכים וחסונים במיוחד לא יספיקו להכיל את כל התוכניות, המבצעים והצעות החוק שנגנזו אחרי שאחד היועצים או המומחים התערב והתריע שאנחנו עלולים לשלם על כך ביוקר בערכאות משפט בינלאומיות. האג תמיד נכחה כאן מעבר לפינה. ליתר דיוק, אימת האג. האומה שלא חששה בצעירותה להתעמת בו זמנית עם שלוש־ארבע מדינות אויב, ושלמרות התנגדות בינלאומית עזה התעקשה למקם דווקא בירושלים את בית המחוקקים שלה, נתקפה בהדרגה פחד מצמית מפני הרכב שופטים עוין מעבר לים.
בגלל האג לא ניצחנו את חמאס בצוק איתן. בגלל האג חאן אל־אחמר עדיין עומד על תילו. בגלל האג חוק ההסדרה תקוע כבר שנים בבג"ץ, וליישוב עפרה אין תב"ע כוללת חרף גילו המתקדם (45 שנה). שוב ושוב נאמר לנו שעלינו להכיר תודה לפרקליטים הנוקדנים בצלאח א־דין ולשופטים העליונים בהיכל בג"ץ, שבפסיקותיהם ובחווֹת דעתם הצילו אותנו מציפורני שופטים זרים. בכל פעם שהימין התקומם נגדם, צץ פרשן בכיר או פוליטיקאי רם־דרג שהסביר כי מערכת משפט אקטיבית היא פוליסת הביטוח של ישראל מפני ספסל הנאשמים בהולנד. לאחרונה אפילו הימין הסביר זאת לעצמו. הוא השתכנע שלפעמים מוטב להיות חכם מאשר צודק.
לא עוד. בשעת בין השמשות של יום שישי שעבר התברר שכל זה לא עזר לנו, או לכל היותר עזר לדחות את הקץ. הפלסטינים, בעזרת כמה סייענים יהודים וסלחנות מופלגת של ממשלת ישראל, הצליחו לגרור אותנו להאג. טחנות הצדק הבינלאומי המזויף הריחו את הפחד שהתעצם כאן, את ההיסטריה המתוקשרת מפני מעצרם בחו"ל של בכירים ישראלים, ועשו מעשה. גם אם ממשלת ישראל תחליט מחר להפוך את חאן אל־אחמר לעיר ואם בישמעאל, ותקפיא רשמית את כל תוכניות הסיפוח של בקעת הירדן, האג תמשיך לקדם את ההליך הפלילי שנפתח נגדנו בשבוע שעבר. חבר השופטים שלה לא יוותר על הלווייתן השמן שעלה סוף סוף בחכתו, אלא אם כן יגלה שהלווייתן עלול לגרור אותו תהומה.
כפי שדונלד טראמפ הוכיח לפני חודשים אחדים, האג מבינה רק כוח. אם זה יכאב לה, היא תרפה. לכן לא רק שאסור להתנהל מולה כמו נאשם אל מול שופטו, צריך לגרום לה להתחרט על הרגע שבו החליטה להתגולל עלינו בתואנות שווא מרושעות. כבר השבוע נשלף כאן מידע מביך על פשעי מלחמה של התובעת הראשית, ומן הסתם לא רק לה יש קופות שרצים פרטיות שאפשר לחשוף בהקדם, כמו גם קופת השרצים של המוסד כולו. ישראל 2020 מסוגלת להכאיב לו, ובוודאי מסוגלת להסיר את האזיקים המשפטיים שבהם כבלה עצמה כדי להימנע מחיכוך איתו. אמנם היא לא אמריקה, אבל גם לא חלשה ופגיעה כמו סודן או רואנדה. יש לה אפשרות להשיב מלחמה שערה. בין השאר היא יכולה לגייס לעזרתה את טראמפ. הכרה קרובה שלו בריבונות ישראל בבקעת הירדן וביישובים ביו"ש תסייע רבות לסיכול מזימת הפללתם.
בכל מקרה, צריך להגביר עכשיו את תנופת הבנייה שם, כדי להפגין נחישות מול המאמץ המשפטי הבינלאומי להלך עלינו אימים. בהזדמנות צריך גם לגרום לאבו־מאזן להתחרט על פנייתו להאג. אולי פשוט לשלוח אותו לבלות בה את שארית ימיו.
