ג'ו קוקר שר פעם: "מה שעולה חייב לרדת". אמרו את זה קודם, לפניו. אריסטו, למשל, כאשר סקר את מבנה הטרגדיה ואפיין את גיבורה, תיאר אחד לאחד את הכרוניקה הידועה מראש של בית המשפט העליון שלנו, כאן ועכשיו. שופטינו העליונים כמובן מכירים את הסוגה הזו, אבל ככל גיבור טרגי אינם מודעים לקשר בינם ובין קודמיהם היוונים.
בית המשפט התבקש לדון ולפסוק בשאלה אם מותר לבנימין נתניהו, שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום, להרכיב ממשלה. היועץ המשפטי לממשלה עשה בחוכמה כשהתחמק מלפסוק בסוגיה. כשחויב לעשות כן, השיב תשובה מתחמקת באומרו שאין זה רלוונטי כרגע. לעומתו, שופטינו רצים בצהלות חדווה לפסוק בנושא. אריסטו קורא לזה "המרטיה", כלומר שגיאה, טעות גורלית שעושה הגיבור הטרגי והיא תחילתו של המהלך הטרגי. השגיאה הזאת, שבה החליטו השופטים להיכנס לסוגיה, מובילה אותם במישרים ל"דאינון", למעשה הנורא.
המעשה הנורא במקרה שלנו הוא פסיקת בג"ץ. מכיוון שהדאינון הוא תוצר ישיר של ההמרטיה, אין דרך לחמוק ממנו. ממעשה זה אין דרך חזרה. אבל רגע לפני המעשה הנורא, בואו נדבר על הגיבור עצמו: הגיבור הטרגי, לפי אריסטו, הוא נציג של שכבה עליונה בעם. מדוע? בגלל הקונטרסט: בטרגדיה התנועה מטה חדה, מוחלטת וקיצונית, ונפילתו של גיבורנו לבירא עמיקתא תהיה דרמטית יותר ככל שהאיגרא יהיה יותר רמא.
על אף (או אולי בגלל) מעמדו הרם של גיבורנו, הוא לוקה בפגם שגורם לו לעשות טעות קריטית. הפגם הוא ה"היבריס", הגאווה הפושעת. אצל אריסטו היא פונה כלפי האלים; ואצלנו בדמוקרטיה זו יוהרה כלפי האזרחים. חטא היוהרה הזה מביא את הגיבור לאטימות ולעיוורון חלקי. נשמע מוכר?
גדולתה של הטרגדיה היא שאף שאנחנו רואים איך הגיבור הביא על עצמו את שאירע לו, והוא אחראי לגורלו במידה רבה, אנחנו אמפתיים אליו. ובאמת, ראוי לרחם על שופטי בג"ץ. הם אחראים למצבם הנוכחי. הם נכנסו לוואקום של מערכת פוליטית חלשה, ניצלו את חולשתה כדי להעצים את כוחם, ועדיין הם דוהרים בעיוורון לתוך קיר בטון. והם ייפלו, הו, איך שהם ייפלו.
לשופטי בית המשפט הנכבדים יש שתי אפשרויות. הם יכולים לדבוק בלשון החוק הברורה, או לפרש אותה כראות עיניהם. זהו המתח המובנה בין שמרנים לאקטיביסטים. חוק יסוד הממשלה ברור, וזו לשונו: הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום קלון; כתב אישום נגד שר, למעט בעבירות שייקבעו בחוק, יוגש ויתברר בבית משפט מחוזי; הוראות בעניין כתב אישום שהוגש בטרם החל השר לכהן בתפקידו ייקבעו בחוק. בית המשפט שהרשיע שר בעבירה, יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון; קבע בית המשפט כאמור, תיפסק כהונתו של השר ביום מתן פסק הדין. סעיף זה לא יחול על ראש הממשלה.
לעומת לשון החוק, המתירה לנתניהו להתמודד ולהיבחר שוב ושוב עד שיורשע, יש מי שמבקשים לפרש את החוק, לעיתים, כמו במקרה הזה, נגד רוח החוק עצמה. לא תהיה זו הפעם הראשונה שהם עושים את זה, ולאורך השנים היה מתח בין הרשות המחוקקת והשופטת, אבל הפעם זה יגרור התנגשות איומה ובלתי נמנעת.
אם יחליטו שופטי בג"ץ שלא לאפשר לנתניהו להתמודד, בניגוד לחוק הברור, מעמדה של הרשות השופטת יתרסק ברעש עצום בעיני חצי מהעם לפחות. הקרע בין הרשויות יהיה עצום, וייתכן שיגרור מפץ שאת סופו אין לשער. לעומת זאת, אם יפסקו כי נתניהו רשאי להתמודד למרות הכול, יאבדו את אמון החצי השני של העם, הכולל גם את תקשורת השמאל, את אנשי האקדמיה ואת השמאל שמאמין בבג"ץ.
ואנחנו עומדים וצופים ברכבת הדוהרת, וכמו הזקנים שצועקים על הטלוויזיה גם אנחנו צועקים: "עצרו! למה אתם נכנסים עכשיו לשדה המוקשים הזה, להתנגשות חזיתית עם הרשות המבצעת והמחוקקת?". אנחנו יודעים שההתנגשות אינה הכרחית עכשיו. שופטי בג"ץ יכולים וצריכים לחכות לבחירות, ואם יתבקשו לשאלה – יוכלו תמיד להחליט אז. הם יכולים לדחות את הדיון עד שיהיה אקטואלי.
אך זהו ההיבריס, וזאת הכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש.
