חנוכה הוא החג העיקרי שלגביו מתחולל הקרב הגדול על דמותה של התרבות היהודית: האם עיקרה לאומי או דתי? לפי המקור הקדום ביותר המספר על חנוכה, ספר מקבים א', חנוכה הוא חג לאומי מובהק, שסיבתו היא הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים. אבל הגרסה הזאת כנראה לא הייתה אהובה על חז"ל – אם משום שחששו לעודד תרבות של מרד צבאי, אחרי כישלון המרד הגדול ומרד בר כוכבא, ואם משום שכעסו על התייוונות בית חשמונאי עצמו. לפיכך, במקור התלמודי המספר על חנוכה, במסכת שבת, סיבת החג היא הנס הדתי: מציאת פך קטן של שמן, שלכאורה היה יכול להספיק ליום אחד, אבל הספיק לשמונה ימים, עד שאפשר היה כבר למסוק זיתים חדשים ולהכין מהם שמן חדש למנורה. זה הסיפור שסיפרו יהודים לבניהם לאורך הגלות, בשנים שממילא לא יכלו לחוות מרד צבאי.
באה הציונות והניפה שוב את נס המרד הלאומי. אחד השירים הבולטים שהפיקה התרבות הציונית לחנוכה, השיר שהפך למרכזי כל כך עד שהוא מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, אומר זאת במפורש: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". לשיר חנוכה מרכזי אחר, "ימי החנוכה", יש שתי גרסאות: הגרסה החילונית אומרת "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", ואילו הדתיים גורסים "אשר חולל ה' למכבים".
אבל הסיפור מסובך עוד יותר, שכן גם המלחמה הלאומית נגד היוונים נוצרה בגלל עניין דתי. החשמונאים לא מרדו בעצם השליטה של היוונים בארץ ישראל, אלא בגזירות הדת שגזר מלך יווני מסוים, אנטיוכוס הרביעי – איסור על ברית מילה, וחובת הקרבת קורבנות אסורים במקדש. יתר על כן: מלחמת החשמונאים לא הייתה רק נגד היוונים אלא גם נגד המתייוונים, יהודים שרצו למצוא חן בעיני השלטון היווני, ושיתפו פעולה עם הגזירות.
החלק הזה של המלחמה מודגש היטב בחברה החרדית. שם טורחים מדי שנה לתאר את חנוכה כחג של מאבק בתרבות החילונית, שהיא מבחינתם גלגול עכשווי מובהק של ההתייוונות. באופן משונה, בשני העשורים האחרונים ניכר גם בצד החילוני אימוץ של הנרטיב הזה. כמה עיתונאים ואינטלקטואלים החלו לטעון שאין לחגוג את החג הזה, ולכל הפחות יש להכיר בבעייתיות שלו, כי זהו חג של מאבק פונדמנטליסטי דתי נגד החילוניות.
וגם הטענה הזאת בעייתית. שהרי תולדות עם ישראל הן סיפור של דיאלוג עם תרבויות זרות, קליטה ודחייה של השפעות מבחוץ. את החוכמה היוונית אימץ גדול חכמי ההלכה, הרמב"ם, שראה באריסטו מורה דרך רוחני. אפילו העולם החרדי, למרות דימויו העצמי, אינו נראה היום כפי שנראו אבות אבותיו לפני 500 או 1,000 שנה. גם הוא קלט וקולט השפעות זרות.
לכן חשוב לדייק במהות חטאם של המתייוונים. מתתיהו ובניו הניפו את נס המרד נגדם לא מפני שהמתייוונים ראו בפילוסופיה היוונית מקור השראה. אפילו לא משום שאימצו שמות יווניים, או השתתפו בתחרויות ספורט בגימנסיון. הם יצאו נגדם משום שביטלו לחלוטין את תרבותם מפני התרבות הזרה, ואפילו שיתפו פעולה עם הגזירות הדתיות של היוונים נגד אחיהם. העשרת התרבות היהודית בתכנים ראויים מתרבויות זרות אינה פסולה, ולעיתים אף מבורכת. כל חיינו העכשוויים מלאים בכך: מעצם קיומה של הציונות, שהושפעה מרוחות הלאומיות המודרנית באירופה, ועד שוויון זכויות הנשים.
הבעיה מתחילה כאשר מאמץ התרבות הזרה אינו בוחן את תכניה אחד לאחד, אלא בולע אותה על קרבה ועל כרעיה רק כי היא התרבות השלטת, ורוצה להתבטל בפניה ולהתבולל בתוכה. קל וחומר שהיא נעשית פסולה כשההתבטלות הזאת משמשת עילה לפגוע ביהודים אחרים ובשמירת זהותם העתיקה.
בספרו "שושנת יריחו" מספר העיתונאי המנוח עמוס קינן על מסיבת חנוכה אחת, שבה ניגש העיתונאי גדעון סאמט אליו ואל עיתונאי שלישי, אורי אבנרי, ושאל אותם: לו הייתם חיים אז, למי הייתם מצטרפים – לחשמונאים או למתייוונים? למתייוונים כמובן, ענה אבנרי. לחשמונאים כמובן, אמר קינן. והוא מסכם את הוויכוח בין המתייוונים לחכמי ישראל באמצעות משל הרימון: המתייוונים רימון מצאו – תוכו זרקו, קליפתו אכלו; חכמי ישראל תוכו אכלו, קליפתו זרקו. חנוכה שמח.
