מוקדם לדעת אם בסופו של דבר תקבל המשטרה אישור לערוך חיפוש בטלפונים הניידים של יועצי ראש הממשלה, עופר גולן ויונתן אוריך. בית המשפט העליון החזיר השבוע את הדיון בנושא לבית משפט השלום, ואם לשפוט על פי הניסיון עד כה, תוצאה סופית לא נדע עד שהתיק יגיע בחזרה לבית המשפט העליון. אולם תהא התוצאה הסופית אשר תהא, פסיקתו של שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון השבוע היא אבן דרך בשמירה על זכויות חשודים, בנוגע לחיפוש במכשירי טלפון חכמים.
ראשית הבהיר השופט אלרון שגם למשטרה אסור לעבור על החוק. כדי לחפש בטלפון חכם דרוש צו שופט. הקביעה הזאת חדה עוד יותר בנסיבות המקרה של אוריך וגולן: כבר כאשר זומנו שניהם לחקירה התכוונו החוקרים לערוך חיפוש במכשירים. אף על פי כן הם לא טרחו למלא אחר ציווי המחוקק במקרה כזה, כלומר להוציא צו שופט. זאת ועוד, השופט רמז שיש לפקפק בטענה כאילו הלכת בן־חיים, המאפשרת להכשיר חיפוש בלתי חוקי באמצעות הסכמה מדעת של בעל המכשיר, עוסקת גם בחיפוש במכשיר סלולרי. הספקות נובעים מהחוק המיוחד העוסק בחיפוש בחומרי מחשב. אולם, במקרה הזה לא נדרש אלרון להכריע בסוגיה, משום שהיה ברור שגם התנאים שנקבעו בהלכת בן־חיים לא התקיימו. איש לא הבהיר ליונתן אוריך ולעופר גולן שאינם חייבים לאפשר עריכת חיפוש במכשיריהם. איש לא אמר להם שסירוב לא יפגע בהם בשום צורה, כפי שדורשת ההלכה המשפטית. לאור זאת קבע אלרון נחרצות שחוקרי המשטרה עברו על החוק בחיפוש שערכו.
בהמשך הסיר אלרון מעל הפרק את טענות המשטרה כי הפגיעה בזכויות החשודים הייתה מינורית. "בהקשר זה אני סבור כי עמדת המשיבה (המשטרה – ש"פ), שלפיה החיפוש המוקדם במכשירי הטלפון הניידים של המבקשים אינו מהווה פגם חמור, אינה נכונה. על המשיבה להקפיד על זכויותיהם של נחקרים, בקלה כבחמורה, ואל לה לאפשר לחוקרים הפועלים מטעמה לדרוש מנחקרים באופן ספונטני לאפשר להם לעיין במכשירי הטלפון הניידים שברשותם בלי להבהיר בפניהם את זכויותיהם. הכלל הקבוע בפקודה, שלפיו אין לבצע חיפוש אלא על פי צו שיפוטי, אינו משתמע לשני פנים. אף אם יש מקום לקבוע לכלל זה סייגים מסוימים ברוח הלכת בן־חיים, ברי כי עיון במכשיר הטלפון הנייד של נחקר בלי להבהיר לו את זכויותיו הוא פגיעה חמורה בזכותו לפרטיות והפרה בוטה של הדין".
אולם מוקד ההחלטה של שופט העליון איננו בהטפת המוסר למשטרה, ואף לא בהנחיה שהנחה אותה בהמשך, למצות את הדין עם מי שהיו אחראים לחיפוש הבלתי חוקי במכשירים החכמים (מעניין אם המשטרה תפעל בהתאם להנחיה הזו). המוקד מצוי בסיום ההחלטה, במתווה שהציג השופט אלרון לבית משפט השלום לדיון בבקשה לערוך חיפוש בטלפונים. אלרון קבע כי את בקשת החיפוש יצטרך בית המשפט לבחון כך: אם הבקשה מבוססת על המידע שהיה בידי המשטרה בלי קשר לחיפוש הבלתי חוקי שנערך במכשירים – יש לקבל אותה. אולם, אם בקשת החיפוש מבוססת על החיפוש הבלתי חוקי, צריך לדחות אותה.
להחלטה הזאת יש משמעות רחבה החורגת הרבה מעל לפרשה הנוכחית. בהחלטתו חסם השופט אלרון מכאן והלאה את יכולתה של המשטרה לצאת למסע "דיג" בלתי חוקי במכשירי טלפון, מתוך הנחה שבעת הצורך תוכל "להלבין" את תוצאות החיפוש בעזרת צו בית משפט. יש לקוות שסגירת הדלת בפני הפרקטיקה הבעייתית הזאת תפחית את המוטיבציה של המשטרה לערוך חיפושים בלתי חוקיים במכשירים חכמים. שהרי מה הטעם בחיפוש שאי אפשר להלבין את תוצאותיו? כעת נותר לבחון רק אם החלטתו של השופט אלרון אכן תסייע במיגור התופעה החמורה, שמן הסתם אינה מצטמצמת למקרה המסוים הזה.
הדילמה של סמוטריץ'
ההסכם בין הרב רפי פרץ לאיתמר בן־גביר, שנחתם בערב שבת שעברה, טרף את הקלפים בפוליטיקה הדתית־לאומית. למעשה הוא סתם את הגולל על האפשרות של ריצתה ברשימה אחת בבחירות מארס 2020.
עד לחתימת ההסכם בין הבית היהודי לעוצמה יהודית, עמדו על הפרק שתי אפשרויות תיאורטיות. הראשונה היא ריצה ברשימה אחת, דמויית "ימינה". היתרון של רשימה כזו הוא הוודאות ביכולתה לצלוח את אחוז החסימה. רשימה כזו הייתה מבטיחה גם לבית היהודי, גם לאיחוד הלאומי וגם לימין החדש נציגות בכנסת ה־23. במקרה כזה ייתכן שימינה הייתה מקבלת חיזוק של כמה עשרות אלפי קולות ממצביעים שתמכו בבחירות הקודמות בעוצמה יהודית, במחשבה שתעבור את אחוז החסימה, אך לאחר הבחירות הבינו שזה כבר לא יקרה, והפעם יצביעו אחרת. החיסרון הגדול שבהתמודדות ברשימה אחת הוא הוויתור מלכתחילה על הניסיון להגדיל את גוש הימין באמצעות מפלגת הימין החדש. רשימה שחבריה המרכזיים הם השרים פרץ וסמוטריץ' אינה מסוגלת לקרוץ למצביעי כחול לבן, גם לא לימנים שבהם, אפילו אם היא מתקשטת בבנט ושקד.
האפשרות השנייה היא ריצה בשני ראשים: רשימה אחת ימנית מובהקת בגוון חרד"לי, בסגנון איחוד מפלגות הימין של בחירות אפריל 2019, ורשימה שנייה שבמרכזה הימין החדש, אולי עם שחקני חיזוק שעוד מוקדם לסמן אותם. היתרון במבנה הזה הוא האפשרות להגדיל את הגוש. בימין החדש ערכו השבוע סקרים שלימדו אותם כי לכחול לבן יש לא מעט מצביעים, לפחות ארבעה מנדטים וחצי, שמגדירים את עצמם "ימין מובהק". עוד כארבעה מנדטים של כחול לבן מגדירים את עצמם "ימין" (ותומכים, למשל, בהחלת הריבונות הישראלית בבקעה). המנדטים האלה חושבים ימין, אבל נכון לרגע זה מצביעים באופן שמונע הקמת ממשלת ימין. בימין החדש יש מי שמאמינים שבקמפיין מוכוון מטרה, שילחץ על הנקודות המעניינות את המצביעים הללו, יוכלו להחזיר אותם לימין דווקא דרך המפלגה הזאת, שבראשות בנט ושקד. לכן צצה השבוע דרישת הימין החדש לקבל את משרד הדתות. ההנחה היא שהמצביעים הללו התרחקו מהימין בעיקר בגלל סוגיות דת ומדינה, ושהצגה של ימין "אחר", בעל אג'נדה שונה, יכולה להשיב אותם מן השמאל.
את הסיכון נדמה שלא צריך להציג. יש חשש כבד שאחת משתי הרשימות הללו לא תעבור את אחוז החסימה. התפקידים עשויים להתהפך הפעם: הזעם על נטישת בנט ושקד שכך במידה רבה, ומנגד הבטחת מנהיגותו של הרב פרץ, שכוחה היה רב לה בבחירות אפריל 2019, לא התממשה. לכן ייתכן שדווקא הוא לא יעבור את אחוז החסימה.
אבל הבחירה בין שתי האפשרויות, כאמור, נמצאת הרחק מאחורינו. כעת נותרה בשטח רק האפשרות השנייה, גם אם פרטיה אינם ברורים עדיין. לרשימה אחת שמכילה את בנט וגם את בן־גביר אין באמת היתכנות. מספר הקולות שאיחוד כזה יאבד עולה על כל יתרון. לכן הסכם פרץ־בן־גביר הוא הסכם אל־חזור. סגירת האפשרויות פועלת לרעת המערכת, ומכניסה את הציונות הדתית לסחרור לא בריא. היא טובה, באופן אבסורדי, רק למי שהייתה אמורה להחלישם: השר בצלאל סמוטריץ' ומפלגתו, האיחוד הלאומי. כעת נותרה רק השאלה אם סמוטריץ' יחליט למקסם את יתרונות ההזדמנות שנוצרה לו, או ששוב, ברגע האחרון, יבחר להיות מי שמוותר.
