כשגדולי הרבנים יצאו נגד הדף היומי

אם תהיתם פעם על סוד הצלחתו והתפשטותו של הדף היומי, שלומדיו חוגגים בימים אלה את סיום המחזור ה-13 שלו, תופתעו אולי לשמוע שלר' יואל מסאטמר, המתנגד הגדול והנחרץ של הציונות, יש משנה סדורה בעניין. לפי ר' יואליש, שגשוגו של הדף היומי, פרי יוזמתה של אגודת ישראל שנואת נפשו, הוא לא פחות מ"מעשה שטן". כן כן, לא רק ניצחונותיו של צה"ל במלחמת ששת הימים היו כידוע על פי ר' יואליש חזיון תעתועים של כוחות הרוע הדמוניים שנרתמו לטובת הציונות, אלא גם התפשטותו הרחבה וחוצת המחנות של הדף היומי, מבית מדרשה של אגודת ישראל.

הנה כך הוא מצוטט בחוברת צנועה שפרסמו חוגים קנאיים בירושלים לפני שבע וחצי שנים, עם סיום סבב הלימוד הקודם, ובה מבחר עדויות ואמירות נגד הדף היומי, מתוך כוונה להניא את הקוראים מלהצטרף למחזור החדש:

"כמה פעמים אמר שרואין בחוש שכל שיעור של דף היומי יש לו הצלחה מרובה, וכל העולם מסכימים ובאים. ולעומת זה כל שיעור של תורה על דרך הישן יש לו התגברות עצומה נגדו וכמה מניעות שונות, ורואין בחוש שזה מעשה בעל דבר".

אכן, זה עשוי אולי להישמע מוזר בעידן שבו הדף היומי קונה שביתה רחבה בקרב הציבור הציוני־דתי ואף בחוגים לא אורתודוקסיים, אבל בעשורים הראשונים לקיומו נתפס הדף היומי, שנוסד ב־1923 והוכרז ב"כנסייה הגדולה" (כלומר, הוועידה) הראשונה והמכוננת של אגודת ישראל, כמיזם פוליטי ומפלגתי של עסקני ונאמני התנועה החדשה. יוזם הרעיון היה כידוע ר' מאיר שפירא, ששימש אז רב העיירה סאנוק אך גם נשיא אגודת ישראל בפולין ונציגה בפרלמנט הפולני (ה"סיים"). מי שהעניקו את חסותם החיונית לדף היומי וקידמו אותו בברכתם היו מנהיגיה הרוחניים של אגודת ישראל: הרבי מגור ה'אמרי אמת', ור' ישראל מאיר מראדין (ה'חפץ חיים'). משכך, גדולי האדמו"רים הקנאים של אותם ימים, שנאבקו בחריפות באגודת ישראל וראו בה מפעל מודרני ופשרני, התנגדו גם לדף היומי וראו בו מזימה אגודאית לגייס  את דף הגמרא עתיק היומין לטובת שאיפות פוליטיות.

דברים חריפים ברוח זו מצוטטים למכביר בחוברת שהזכרתי. מנהיגיו של הזרם הקנאי והשמרני ביהדות מזרח אירופה ראו בדף היומי רעיון ש"כל כוונתו היא להגדיל כוח הפארטיי (המפלגה)", וטרחו להסביר במשלים שונים מדוע לימוד יומי של דף גמרא, מעשה רצוי בימים כתיקונם, הופך לפתע לעניין פסול בשל הזיקה לאגודת ישראל.

הנה כך מסופר על הרבי מקולשיץ, ר' חנה (אלחנן) הלברשטם, מאדמו"רי בית צאנז:

"פעם שאל אחד את רבינו, תינח שכבודו צועק על הציונים ועל המזרחיים ועל האגודאים, אבל דף היומי שהוא גמרא, וכי חל איסור ללמוד אותה? השיב לו רבינו בנועם לשונו: פרוסת לחם טובה היא, ועם חמאה היא יותר טובה, ואם נותנים בתוכה איזה לפתן טובה היא עוד יותר, אבל אם מניחין אותה במצודת העכברים אסור לנגוע בה".

משל אחר היה בפיו של האדמו"ר ר' בנציון הלברשטם מבובוב:

"פעם אחת פרח ציפור אחד בבית, ובעל הבית רצה לזרוק צרור על הציפור שתצא מן הבית, אז נעמד הציפור על 'קריסטאלענעם לאמפ' [מנורה מקריסטל], ואמרה: כל מה שתזרוק עליי יגיע גם אל המנורה. כמו כן הדבר הזה בדף היומי. האגודה נתייראה שיאשימו אותם בשביל העוולות שלהם, לכן העמידו עצמם על התורה ואמרו: עכשיו אין יכולים עוד לדבר נגדנו, כי כל המדבר נגדנו מדבר נגד התורה, כי יש לנו התורה אצלנו".

חדש אסור מן התורה

אבל מלבד ההתנגדות הפוליטית, שאכן שימשה כנימוק העיקרי והמרכזי של ההתנגדות לדף היומי, מוזכרות בין השיטין גם טענות מהותיות יותר כלפי הקולקטיביזציה והסטנדרטיזציה של לימוד הגמרא, הגלומות בייסודו של לימוד קבוע וכללי דבר יום ביומו. הנה כך למשל בסיפור הבא, על הרבי הקנאי מציעשנוב, ר' שמחה ישכר דב הלברשטם:

"אברך אחד השפיע על הלומדים בבית מדרשו של הרב הקדוש מציעשנוב שילמדו שיעור אחד בגמרא ממסכת ברכות (נראה שהכוונה  לדף היומי; א"ש). וקיבלו הצעתו והתחילו כולם ללמוד מסכת ברכות. וכמה ימים אחר כך נכנס הרב מציעשנוב לבית מדרשו וראה איזה השתנות. ושאל ללמדן אחד, מה למדת עד עכשיו, ואמר שלמד בבא בתרא ועכשיו לומד ברכות. ואחר כך שאל להשני, מה למדת עד עכשיו, והשיב שלמד שולחן ערוך ועכשיו ברכות. ושאל להשלישי, ואמר כי עד עכשיו למד של"ה הקדוש ועכשיו לומד ברכות. התרגז הרב הקדוש ואמר: עד עכשיו היה לי כל התורה הקדושה בבית מדרשי, ובא האברך הזה והפך היוצרות. וציווה לכל אחד שילמדו חזרה מה שלמדו עד אז".

גם על אופיו הקצוב של הלימוד ועל עצם החלוקה של דף גמרא ליום נמתחה ביקורת באותם חוגים. הרבי ממונקטש למשל ראה ביוזמת הדף היומי הזמנה לשטחיות ולגישה כמותית אל התלמוד, המנוגדת לעיון וההעמקה המסורתיים:

"אותן שלומדים בסדר 'דף היומי' מקלקלים ונוטלים טעמי התורה הקדושה , כי לימוד גמרא צריכה להיות עם פירוש רש"י ותוספות בעיון, שכן ייסדוהו רבותינו ואבותינו. מה שאין כן החדשים מקרוב באו עם דף יומי, מיחזי כחוכא וטלולא [נראה כלעג וקלס]".

זאת ועוד: בניגוד למשל לפרשת השבוע ואף לפרקי המשנה, דף הגמרא איננו יחידת לימוד מהותית המופיעה כבר במקורות, שהלא חלוקת התלמוד לדפים נוצרה באופן מקרי עם הדפסת התלמוד בעת החדשה. בלשונו של הרבי ממונקטש, זהו "דף הנוכרים (כלומר מדפיסי התלמוד הראשונים שלא היו יהודים) בלי טעם וריח". נקודת הסיום של דף הגמרא היומי איננה מקבילה לסיומה של סוגיה תלמודית, והתביעה לעצור דווקא שם נוגדת את מהותו ואופיו של הטקסט התלמודי. לפיכך, תוקף הרבי ממונקטש, "מי שמרגיש טעם חכמת התורה ועיון לימוד הגמרא, יבין וידע איך הוא טיפשות וצחוק מכאיב וביטול התורה, כי איך יוכל ללמוד בכל יום דף המסיים כמעט כולם באמצע איזה עניין". כתוצאה מלימוד כזה, המשיך וכתב, "תפוג טעמה של תורה".

בכלל, בחוגים שקידשו את ההליכה בדרכי האבות ללא שינוי, ושהצו המכונן שלהם היה "חדש אסור מן התורה", יוזמת הדף היומי, עניין חדש שלא שערוהו אבותינו, נידונה להידחות בשתי ידיים. הנה כך נאמר על ר' יואל מסאטמר:

"כמה פעמים כשנתגלגל השיחה אצל מרן ז"ל אודות דף היומי, אמר שהוא עניין מאדערני לכלול כל הכלל ישראל בדף אחד, ולא נשמע כזה מגדולי ישראל מעולם".

המהפך של בעלז

אם תרצו, תולדות המאבק הקנאי הנשכח למדי בדף היומי, הן גם תולדותיה של ההתנגדות הפנימית לאגודת ישראל מצד חוגים אולטרה-אורתודוקסיים, התנגדות שהלכה ורפתה עם השנים, אם כי לא נעלמה כליל. בהקשר זה מעניין לשים לב לאנקדוטה הבאה על חסידות בעלז, שבעבר הניפה ברמה את דגל הקנאות וההתנגדות הלוהטת למודרנה, לציונות וגם לאגודת ישראל – המפלגה החרדית שנחשדה בנטייה לכל אלה:

"סיפר אחד ממשפחת המהרי"ד מבעלזא, שפעם הגיע כאורח באיזה עיר בגאליציע שהיו נמצאים שמה חסידי בעלזא, ולא מצא בבתי מדרשים המסכת שלמדו בהדף היומי, כי נעלמו על ידי חסידי בעלזא".

עם הזמן ומכוח הנסיבות ההיסטוריות, נטשה חסידות בעלז את אופייה הקנאי העיקש. האדמו"ר הנוכחי וחסידיו, שהוצגו בהרחבה בסדרה 'מלכויות של מטה' מבית תאגיד השידור 'כאן', אף נחשבים בתחומים מסוימים לפורצי דרכים חדשות בהוויה החרדית. לא זו בלבד שחסידי בעלז של ימינו אינם מעלימים כמובן מארון הספרים את המסכתות הנלמדות בדף היומי, אלא שבבתי הכנסת שלהם מתקיימים שיעורים רבים בו, כאשר התנגדותם הנחושה של הדורות הקודמים הופכת לזיכרון היסטורי עמום ליודעי חן.