האם נכדינו עוד יהיו סרוגים? אינני מתכוון לשאלה האופנתית של עיצוב הכיפה; מבחינה זו יש להודות שהכיפה הסרוגה אינה הפתרון הכי אסתטי שאפשר להעלות על הדעת. אני מתכוון לשאלה הערכית העקרונית: האם הציונות הדתית מציגה אורח חיים שיכול לשרוד ולשגשג בדורות הבאים? אין לי תשובה טובה לשאלה הזו.
באופן מסורתי, אנחנו נוהגים להפיל את כל הבעיות של הציבור הדתי־לאומי על מערכת החינוך שלנו. אך האמת היא שהמורים פוגשים את ילדינו למשך שנים בודדות, ועושים בהן כמיטב יכולתם, בדרך כלל בהצלחה סבירה. חשוב ומשפיע הרבה יותר הוא החינוך שאנחנו מעניקים לילדינו בבית, לפני מערכת החינוך ובמקביל אליה. חשובה מאוד גם שאלה אחרת: האם אנחנו מציעים לילדינו אורח חיים סביר לתקופה שלאחר פרידתם ממערכת החינוך.
בנקודה הזו נדמה לי שיש לנו בעיה גדולה. בשנות העשרים של חייהם אמורים הצעירים והצעירות שלנו להכיר את בני זוגם ולהקים משפחות; אך האופן שבו אנחנו הסרוגים נוהגים לעשות זאת אינו סביר. החילונים והחרדים מציגים שתי אופציות, שבכל אחת מהן יש היגיון פנימי. הגישה החילונית אומרת שבני זוג אמורים להיפגש פחות־או־יותר במקרה, למצוא התאמה רגשית נפלאה, להתאהב ולקיים מערכת יחסים משמעותית, לפני שהם מחליטים להתחתן. כיוון שכל זה לוקח לא מעט זמן, בינתיים הם יכולים לחיות באופן מתירני, במערכות יחסים פחות מחייבות ופחות משמעותיות. הגישה החרדית שוללת מערכות יחסים זוגיות מחוץ למסגרת הנישואין, ולכן החרדים משתדלים – ובדרך כלל מצליחים – לשדך את בני הזוג בגיל צעיר מאוד. אנחנו הסרוגים לקחנו מהחילונים את תהליכי החיזור והרומנטיקה המגששת, אך כמו החרדים אנחנו מאמינים שזוגיות מלאה צריכה להתקיים דווקא במסגרת נישואין. התוצאה אינה סבירה: במשך יותר מדי שנים חיים יותר מדי אנשים חיי בדידות.
אני מדבר עם רווקים ורווקות מבוגרים ולבי נחמץ, ולדאבון הלב אין לי פתרון כולל למצב הזה. מה שכן, אני חושב שאפשר לצמצם את המצוקה, אם התקופה הזו תתקצר. מיתוס רווח אומר שנישואין בגיל צעיר הם מתכון לגירושין. מחקר שערך אריאל פינקלשטיין עבור "נאמני תורה ועבודה" מלמד שהטענה הזו רלוונטית רק בנוגע לנישואי בוסר, מתחת לגיל עשרים. מתוך הזוגות הדתיים שמתחתנים לפני הגיל הזה, שבעה אחוזים מתגרשים בתוך חמש שנים. אך המחקר העלה שלפחות מבחינה זו הגיל האופטימלי לנישואין הוא בין 20 ל־25: אלו שהתחתנו בגיל הזה נהנו מהסיכוי הנמוך ביותר להתגרש (פחות משלושה אחוזים בחמש שנים). אצל המתחתנים מאוחר יותר שיעור הגירושין הממוצע עולה, עד שאצל המתחתנים לאחר גיל שלושים הוא מגיע שוב לשיעור של שבעה אחוזים. כמי שהתחתן בגיל 31 אני יכול לנחם את אלו שלא זכו להינשא בצעירותם, ולציין שרוב מוחץ מאיתנו זוכים גם הם לחיי נישואין מאושרים. אבל הלוואי שהייתי מתחתן עם יעל חמש שנים יותר מוקדם, ונהנה מעוד שנים משמחות כאלה.
בהקשר הזה יש פער לא קטן בין הבנים לבנות. בנות רבות מחפשות את בן זוגן כבר בשנות העשרים המוקדמות שלהן, אבל הרבה בנים דוחים זאת, מתוך הנחה שברגע שיחליטו – ימצאו מיד את "האחת". וכשהם מחליטים שהגיע הזמן, רבים מהם מחפשים בנות שצעירות מהם בשנתיים־שלוש לפחות. זה רע מבחינה חברתית, מסיבה דמוגרפית פשוטה. כל שנתון הוא גדול יותר מאשר השנתון שמעליו. אם גברים מתחתנים עם נשים שצעירות מהם, תמיד יישארו בשנתון הצעיר נשים ללא בני זוג. אין שום סיבה שבחור בן 24 לא יֵצא עם בחורות בנות גילו. בנקודה הזו הורים ומחנכים יכולים לעזור. עלינו לומר לבנינו שהמעבר מנער לגבר כולל גם אחריות להקמת משפחה, ושהשותפה הטבעית היא אישה צעירה בת גילם.
מי עוד יכול לעזור בזה? כולנו. תסתכלו ימינה ושמאלה, ותראו כמה בנים ובנות יש לידכם בגילים הרלוונטיים. חז"ל לימדו אותנו שאלוקים בעצמו עוסק בשידוכים, אז אל תתביישו גם אתם. אל תירתעו מלהציע גם לאלו שנראים לכם מבוגרים מדי או קצת צעירים מדי. הרב אבינר הציע פעם שעל כל שידוך שמצליח ישלם כל צד אלף דולר לשדכן, ונדמה לי שזה היה מועיל. כל עוד הציבור לא מאמץ את ההצעה הזו, שכרם של השדכנים הוא לא פחות גדול: המבט אסיר התודה של אלו שכבר הרבה זמן לא קיבלו הצעה, ומדי פעם גם השמחה הגואה על גדותיה של אלו שההצעה הבשילה אצלם לבניין עדי עד. ואל תשכחו את שליש גן עדן; לא זה שבאינטרנט, אלא הרבה מעליו.
